החוזה של הרצל נחתם שוב

בנימין זאב הרצל נזקק לשישה ימי מעשה בלבד כדי להקים מדינה. או לפחות להבין ולעכל שבימים הספורים הללו הוא הניח את המסד שעליו יושתת הקיום המדיני של העם היהודי.

ב־א' באלול התרנ"ז הוא עוד התרוצץ באולם בית הקזינו בבאזל, עימלן דגלים, העיר - כעורך מיומן - לנאומי הצירים שנשלחו אליו מבעוד מועד, ושלח את מקס נורדאו הנזוף בחזרה למלון כדי שזה יחליף את מלבושיו הקלים בחליפת פראק כיאה לקוד הטקס. ב־ו' באלול התרנ"ז, אחרי ש־208 הצירים התפזרו למדינותיהם, רשם הרצל ביומנו: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים".

מה גרם להרצל להבין שבכנס הייחודי של הקונגרס הציוני הראשון יוסדה מדינת היהודים? הרי חלפו עוד יובל שנים עד להכרזת העצמאות, ובמהלכן עמד העם היהודי בפני סכנת כליה ממשית. אלא שהרצל הציב חזון שביטא רצון. בהמשך השורה ביומנו כתב: "היסוד למדינה הונח כבר בעצם רצונו של העם במדינה".

מילה אחת בעברית מבטאת יותר מכל את המעבר מהאירוע המטאפיזי של הקונגרס הציוני הראשון לאירוע הפיזי ושמו מדינת ישראל. זו המילה "חוזה". הרצל, חוזה המדינה (מלשון חיזיון), הוא גם מנסח החוזה בין העם היהודי לארצו. באנגלית יש לכך שתי מילים נפרדות - visionary מייצגת את חוזה המדינה, ו־contract את ההסכם בין העם למולדתו. בעברית זה נשמע טוב יותר, בהיר יותר, אמיתי יותר.

חליפות הפראק השחורות נעלמו בחלוף 125 שנה, אבל תחושת הטקס נותרה והדופק ההיסטורי עדיין פעם, כשבמרכז הכנסים בבאזל התגודדו השבוע מאות רבות של יהודים. הם השיקו כוסיות והתמנגלו, אבל גם חגו סביב שאלה אחת גדולה וקבועה: בכניסה לשנתה ה־75, מה צריכה מדינת ישראל להיות - מקלט בטוח ליהודים מאיומים גלובליים תמידיים, או חברת מופת? המענה המתבקש, שנגזר ממגוון המפגשים השבוע בבאזל, הוא שכל התשובות נכונות.

הרצל הבין שהפתרונות שהעם היהודי מוצא לעצמו הם הסללה לפתרונות גדולים יותר, למען עולם טוב יותר. "השאלה היהודית" שהטרידה את העולם שבו פעל (Die Judenfrage) נענתה בעצם הציונות המדינית, ובהקמת המוסדות שהניעו לפעולה ציונית - להעפלה, להתיישבות ולהגשמה.

כעת, כפי שאמר בבאזל ד"ר מיכה גודמן בתשוקה נבואית שאופיינית לו, הגענו לשלב חדש באחריותו של העם היהודי: אם הרצל מצא פתרון אוניברסלי לבעיה יהודית, אנחנו מצויים בעידן שבו בעיות אוניברסליות נפתרות על ידי פתרונות יהודיים.

מלכודת האלתור

הקונגרס הנוכחי התבדל מזה הראשון בכך שהתרבות הישראלית פיתחה ברבות השנים מעטה דק של ציניות כלפי היכולת לשנות ולחלום רחוק. הצורך בחזון התחלף, לעיתים קרובות מדי, בכורח של שרידות. במובן מסוים, האלתור הישראלי המפורסם - שעשה שם בכל העולם - נהיה לנו לרועץ.

תוכניות קיומיות, שחושבות על ישראל העתידית, על יום העצמאות ה־100, על חייהם של הנכדים והנינים, ולא על שנת התקציב הבאה - הפכו ללא ריאליות במציאות פוליטית מעורערת. המציאות הזו כופה עלינו סטייה מן היכולת לחשוב על הקולקטיב, ובעיקר היא מדכאת את היכולת לחלום ולחזות, להסתכל אל מעבר לאופק.

אלא שהמציאות - ביכולתה להשתנות, ובמהירות. הרצל היה מאותם יחידי סגולה שמסוגלים לשאוב מן המשבר ומן שפיפות הרוח תובנות עילאיות ומציאות חדשה. כך, כאשר סיקר כעיתונאי את משפט האנטישמי אדואר דרימון ואת משפט דרייפוס, כך כשכיתת רגליו בעקשות בין הנדבנים הגדולים, וכך כשלא שקע בביצת מרמור פוליטית כש"רבני המחאה" של מינכן מחו נגד הכוונה לקיים בעיר את הקונגרס הציוני הראשון. הוא פשוט העתיק אותו לבאזל - והשאר היסטוריה.

לחתור לשלמות מוסרית

כך שאם יש תובנה אחת שעלתה מן הפאנלים, מהקוקטיילים ומהמפגשים הרבים שנערכו השבוע בבאזל, הרי היא שעל העם היהודי לזכור את המעלה ההרצליאנית שמאפיינת אותו במאה ורבע של ציונות: יכולת להתעלות מעל צרות אופקים ונמיכות אינטרסים, ולהוציא חזון אל הפועל. הציונות ברוחו של הרצל חותרת לשלמות מוסרית ורוחנית לעם היהודי. זהו החוזה שעליו הוא חתם, והוא מקבל אשרור כבר 125 שנה.