סיפורי המקרא ידועים בחללים העצומים הפעורים בהם. מה מתחולל בליבו של אברהם ההולך לעקוד את בנו ומה פשר שתיקתו? מה חשב לעצמו יונה בניסיון הבריחה הפתטי שלו מהציווי האלוהי? הסיפור המקראי, הנמנע מהסברים ותיאורים, נקרא לעיתים כמין פיגום מעורר פליאה המצליח להזדקף לבדו, כמה מוטות דקים ושבריריים, בעוד הבניין עצמו איננו. דורות של פרשנים מסורתיים ומספרים מודרניים נכנסו לחללים הללו, והקימו בנייני משמעות משלהם כנגד הפיגומים העירומים, לתמוך בהם ולעבות אותם או למשל במקרה של "יוסף ואחיו" של תומאס מאן - לבלוע אותם לתוך מונומנט כביר בזכות עצמו.
ב"מיניאטורות מקראיות" גַיל הראבן ממשיכה את המסורת הזו, וממקמת את סיפוריה בתוך הפערים של כמה מהסיפורים המקראיים הידועים ביותר, ובהם יוסף ואחיו, שמשון, בת יפתח ועקידת יצחק. אלא שבמקום למלא את הפערים ולענות על השאלות שעולות מתוך הקריאה בטקסט המקראי עצמו, היא עונה על שאלות אחרות, כביכול שלא ממין העניין, המטות את הסיפורים המקראיים למחוזות לא צפויים, כמו סוג של מדרשים מודרניים, ואף פותחות בתוכם פערים נוספים לאלה שכבר היו בהם.
בין היגיון מקראי להיגיון מודרני. גיל הראבן (צילום: יהונתן שאול)
אחד הפרקים מביא את סיפורה של טליה, אחת מנשותיו הראשונות של המלך שלמה, שנדחקה הצידה מפני נשותיו ופילגשיו החדשות. כמו דמויות אחרות בספר הזה - שרובו מסופר משולי הסיפורים המקראיים, מפי דמויות שבקושי או כלל לא מוזכרות בו - גם לטליה ולרגשותיה אין זכר בטקסט המקראי, שלא מתעניין כלל בשאלה אם נשותיו של המלך שלמה הסכינו עם הירידה במעמדן או לא. אבל דרך מבטה התמים והמעריץ במלך שלמה נחשפות אכזריותו וערמומיותו של המלך שאותן הטקסט המקראי מצניע.
סיפורה של טליה, החושף כביכול לתומו את חטאיו של המלך שלמה שלא מוזכרים במפורש בטקסט המקראי, ומאיר את דמותו במבט אירוני, יכול להיקרא גם כפרשנות מרומזת של המקרא, ושל מה שהוא מבליע לגבי הצדדים האפלים בדמותו של שלמה - בדומה לאירוניה הביקורתית כלפי דוד המלך שמצאו חוקרי הספרות מנחם פרי ומאיר שטרנברג בסיפור המקראי של דוד ובת־שבע במאמרם הקלאסי "המלך במבט אירוני".
אלא שסיפוריה של הראבן אינם חותרים להעמיד תזות פרשניות הרמטיות וסדורות, והשאלות הפרשניות שהם מעוררים הן תוצר לוואי של הסיפור ולא מרכזו.
הסיפורים נמשכים אל התנועה שבין ההיגיון המקראי להיגיון המודרני. הם מרשים לעצמם לגלוש מהפנטסטי לארצי, מעולם של איסורים מוחלטים לפסיכולוגיה מודרנית, ומנצלים את החירות הספרותית לתנועה משועשעת במרווח שבין העולמות (אלא שכמובן, עצם האפשרות לדמיין תנועה חלקה כזאת בין ספֶרות רחוקות כל כך שייכת לספרות המודרנית).
כריכת הספר (מוסד ביאליק)
המפגש הזה בין העולמות הוא לעיתים חלק מהעלילה. בסיפור "בן השונמית" הדובר הוא הנער שהנביא אלישע הקים לתחייה. הנס שעשה לו הנביא הוא עובדה נתונה בסיפור, כמו גם שאר הניסים שעשה אלישע למשפחת השונמית, אבל הנער לא מכיר תודה לנביא. לא רק שהוא תופס את אלישע כאטום ויהיר, אלא שהנסים מיררו את חייו. מאז שמת והוקם לתחייה אנשים חוששים להתקרב אליו בשל טומאת המת. מי שמתקרב אליו רוצה לשמוע על חוויית המוות - כלומר לשמוע על החזיונות המופלאים של העולם הבא. אבל לבן השונמית אין זיכרון מיוחד; הזיכרון שלו נקטע בכאב שחש, ושב לאחר מכן עם החזרה לחיים. למרבה המבוכה, המוות לא חשף אותו לשום סוד, הוא לא ראה בו שום עולם אלטרנטיבי, לא זכה בשום ידע ייחודי.
בן השונמית הוא סובייקט מודרני שנוחת בתוך עולם מקראי, וזרותו היא זרותנו. הוא תופס את עצמו כמשוחרר מאמונות, כמי שמבקש להבין את מה שאירע לו מתוך חוויותיו החושיות, מתוך ניסיונו הפרטי - בעולם שבו אין אפשרות כזאת. האנשים סביבו ששומעים ממנו כי לא ראה דבר בעודו מת לא מאמינים לו, ולנוכח סירובו לספר מתחזקים באמונתם שהוא אכן בעל סוד.
אין ממש נקודת השקה בסיפורים בין עולם האמונה לבין הסובייקט המודרני. הראבן מכניסה לסיפור את שני העולמות, וכל אחד מציץ במבט אירוני על משנהו. המבט הזה בולט למשל בסיפור על ארון האלוהים, היוצא מתוך כמה פסוקים אניגמטיים בספר שמואל ב'. הארון מוסע לעיר דוד בשיירתו של דוד המלך, עד שנגיעה מקרית בארון גוררת אחריה מכת מוות. דוד, החושש מהארון המתגלה כבעל "קדושה טורפת", מורה לעכב את הבאתו למשכן ולשכן אותו בבית פשוט, שבו מתגוררים עובד־אדום ומשפחתו.
הראבן משתעשעת במה שמתרחש בבית המשפחה הצנוע לאחר שאנשי דוד מניחים במרכזו את הארון מטיל האימה. הקדושה התיישבה בבית, ובני הבית בורחים מפניה, נאלצים לישון תחת קורת השמיים, עד שלאט־לאט הם מגלים שהארון אינו מזיק, וממשיכים בחייהם הביתיים לצידו. מה היה בארון? האם היה אכן מלא בנוכחותו של אלוהים, וזה חס על משפחתו הפשוטה של עובד־אדום ועל כן שמר עליהם מפני זעמו? האפשרות האחרת, האפיקורסית, שאין הארון אלא ארון, אפילו לא מבוטאת בסיפורה של הראבן, אלא רק נרמזת בתיאורי ארון האלוהים השוכן בשלווה בלב הסצנות הביתיות.
הראבן כותבת בלשון גבוהה ואפילו פומפוזית, שמצליחה עם זאת להיות גם מאופקת ואירונית. זו עברית עכשווית שכאילו מגלפת מתוכה טון מקראי גא וחמקמק, עד ששיבוצים מקראיים הפזורים בה לא נקראים כזרים. אזור הדמדומים הזה שיוצר הספר מאפשר לקרוא אותו כולו כניסיון לחזור מההווה אל הסיפורים המקראיים, לנוע בתוכם כאילו לא נחתמו מזמן ולדמיין אותם כאילו עדיין היו בתהליך של התהוות.
מיניאטורות מקראיות / גַיל הראבן; מוסד ביאליק, 149 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
