הדאגה לפרט לא מחלישה את החברה, אלא מחשלת אותה - וזה מי שאנחנו רוצים להיות

המלחמה מעמידה את האדם ואת האומה בפני בחירה חד-ערכית לכאורה של חיים או מוות, ולכן הנטייה ההישרדותית הטבעית לחיים ולניצחון על האויב דוחקת הרבה מצורכי הפרט, שאמורים לבוא לידי ביטוי בזמנים נורמטיביים.

אם במציאות האנושית צריכים למצוא איזון בין צורכי היחיד לבין צורכי הכלל הלאומי הרע, במלחמה נוטה המאזן לטובת צורכי הכלל. זאת מכיוון שרק ראייה לאומית רחבה, התובעת מהיחיד למסור את נפשו, יכולה לאפשר לאומה להתקיים. חיילינו הגיבורים מבינים זאת היטב, וסיפורי גבורתם עוד יירשמו בתולדות האומה.

אבל אל לנו לחשוב שראיית הכלל מטשטשת את הכאב והצער על כל לוחם ולוחמת שנהרגו או נפצעו. באימפריות הרִשעה של הקומוניזם והנאציזם לא היתה שום משמעות לפרט. האידיאה בבריה"מ היתה למות למען "המהפכה", ובגרמניה האמינו במוות למען מדינת הרייך.

כשאימפריות אלו היו בשיא כוחן נראה היה שאיש לא יוכל למוטט אותן. הדמוקרטיות המערביות, שהדגישו את זכויות הפרט, נראו חלשות לעומתן. מלכויות רשעה אלו קרסו, ואילו הדמוקרטיות המערביות הצליחו לשגשג. התברר שדאגה לפרט, במינון בריא, לא מחלישה את החברה - אדרבא, היא מחשלת אותה.

להקשיב לזעקת הנדכאים

אנחנו, היהודים, הבאנו לעולם את הדאגה לפרט. "לפיכך נברא האדם יחידי" ובצלם אלוהים. הבהרנו שהאל היהודי מעוניין לא רק בשבטים ובמשפחות, אלא שומע את זעקת הגר, היתום, האלמנה והעני. אנחנו גאים בכך שאנחנו עַם של "רחמנים בני רחמנים", וכמו שאנחנו תובעים מאלוהים להקשיב לזעקת הנדכאים - כך גם אנחנו מחויבים להקשיב לזעקה זו.

יחד עם הדאגה לנצח ישראל, לעם ישראל ולמדינת ישראל, אין באפשרותנו להתכחש לחלק זה של הזהות היהודית והתרבותית שלנו. בגידה בצד זה של ה"אני" הרוחני-תרבותי תותיר אותנו עירומים ממי שאנחנו. דאגה לפרט ודאגה לכלל הם שני צדדים באותו מטבע. בסופו של דבר, מדינה שמשאירה את אזרחיה וחייליה בשבי, תפגע במרקם הלאומי כולו.

מתנגדי העסקה אינם פחות ערכיים, מוסריים, יהודים או אינטליגנטים מתומכיה. רבים מהם שייכים לקבוצות שמסרו ומוסרות את נפשן על קיומה של המדינה. אולם בעת הזאת אמירת "לא" לעסקה תיצור קרע נוראי לא רק בין חלקי העם, אלא גם פער נוראי בין מה שהמציאות האכזרית של המזרח התיכון מחייבת אותנו להיות לבין מי שאנחנו רוצים להיות.

עושה רושם ש"העסקה" הזאת הוכתבה על ידי הנשיא החדש של ארה"ב, וראש הממשלה, משיקוליו הוא, היה חייב לקבל אותה. במקום לריב על דברים שאין בכוחנו לשנות, אני מציע שבשעת חירום זו נתאמץ להקים ממשלת חירום רחבה שתאגד את כל המפלגות הציוניות. אולי כך נוכל להתחיל בתהליך הריפוי שאנו נזקקים לו.

הכותב ניהל בעבר את תיכון "הימלפרב" הירושלמי ששכל עשרה מבוגריו במלחמה