בילוי זוגי או אחדות בעם: מדוע בכלל חוגגים את ט"ו באב?

ט"ו באב הפך בתרבות הישראלית לחג הרומנטיקה, מעין "יום ולנטיין" ישראלי. הזדמנות טובה למכור פרחים ושוקולדים בצורת לבבות. נחמד. תמיד טוב להוסיף רומנטיקה בעולם. יחד עם זאת, שש הסיבות הרשמיות שמציינים חז"ל לציון יום ט"ו באב כיום חג מתייחסות יותר להגברת האחדות הלאומית, ובעיקר להגברת האהבה בינינו לבין אלוקים.

הסיבה הראשונה לחגיגות היום היא כי ביום הזה "כלו (תמו) מתי מדבר". על פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב. כעונש נאלצו בני ישראל לחפור לעצמם קברים בכל שנה בתשעה באב ולחכות בקברים למותם. מדי שנה היו חמישה עשר אלף שמתו בקברם, והנותרים בחיים ידעו שקיבלו שנה נוספת לחיות. בשנת הארבעים לנדודי המדבר נותרו חמישה עשר אלף האחרונים, אולם איש לא מת בקברו בליל ט' באב. על כן המשיכו בני ישראל להיכנס לקברים בלילות הבאים במחשבה שאולי טעו בחישוב התאריך. משהגיע ט"ו באב, ליל ירח מלא, הבינו שתשעה באב עבר בוודאות ועונשם תם. זו בשורה על סוף ההליכה הקשה במדבר וכי הכניסה לארץ קרובה מתמיד, דבר שהיה משמח מאין כמוהו.

מלבד זאת, ישנן מספר סיבות נוספות לחגיגות ט"ו באב: זה היה היום בו הותרו השבטים לבא (להתחתן) זה בזה ובכך ישראל התערבבו בשבטים אחד עם השני וכן היום בו הותר לשבט בנימין לבוא בקהל אחרי שישראל החרימו אותו בעבור חטא "פילגש בגבעה".

כמו כן, ט"ו באב היה היום בו הפסיקו לכרות עצים למערכה בבית המקדש (שכן מאותו היום ואילך יורד כוחה של החמה באופן שכבר ניכרת לחות בעצים הגורמת לחשש שיהיו בהם תולעים הפוסלות אותם למזבח).

ט"ו באב היה היום שביטלו את השומרים שהפקיד ירבעם בן נבט (928 לפנה"ס) כדי למנוע עלייה לירושלים (משום שחשש שאם יעלו ישראלים לירושלים, הם יחזרו להיות תחת מלכות שבט יהודה ועל כן לא נתן לאף שבט לעלות לירושלים). העלייה לירושלים נאסרה במשך מאות שנים, עד שמלך ישראל האחרון - הושע בן אלה (732-724 לפנה"ס) - התיר ביום ט"ו באב לעלות ולהשתחוות בבית המקדש.

מלבד זאת, ט"ו באב היה היום שהובאו הרוגי ביתר לקבורה. על פי המסורת, ביתר נפלה בט' באב, ובמשך שישה ימים גוויותיהם של הלוחמים לא הרקיבו, דבר המבטא את נס ההשגחה האלוקית על עם ישראל גם בעת הגלות.

אך ישנו רובד נוסף: על פי תורת הסוד העולם נברא בכ"ה אלול (והיום השישי, שבו נברא האדם, הוא א' תשרי). ובריאת העולם זו אמירה ערכית יתר על היותו ציון זמן אסטרו-פיזיקלי; אמירה שאם העולם הוא נברא אז יש לו בורא, יש התחלה ויש תכלית ומטרה. במילים אחרות: המציאות אינה הפקר, חסרת פשר וקשר. יש תקווה; הכול מובל בסופו של דבר לאן שהוא צריך להגיע.

מדרש נוסף מתאר שארבעים יום קודם יצירת הוולד כבר מכריזים מי "הזיווג" שלה, למי היא מיועדת. וכך, ארבעים יום קודם כ"ה אלול – זהו ט"ו באב. זהו היום שבו 'הוכרז בשמים' מהו 'זיווגו' של העולם שלנו, מה ייעודו ותכליתו. ט"ו באב זה הזמן לחלום על עולם אידיאלי, לדמיין את כל החיבורים שהיו צריכים להיות בעולם הזה; להתמלא בחלומות כיצד העולם היה צריך להיראות ולא רק איך הוא נראה כעת. עכשיו נותר רק לממש את זה פה. בשביל זה יש את חודש אלול שמחכה לנו מעבר לפינה.

ט"ו באב שמח.

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר חולון