הפסוקים האיומים של מגילת איכה ייראו השנה מוכרים מאד

השנה לא יהיה קשה להתחבר לתשעה באב, אותו מועד המציין את חורבן בית המקדש על ידי צום וקריאה במגילת איכה התנ"כית ובקינות שנוצרו לאורך צרות רבות בהיסטוריה היהודית.  השנה נדמה שכל פסוק יקרא מחדש ופסוקים רבים שלא הבנו כל השנים, פסוקים איומים, יראו לנו השנה מוכרים מאד. "דרכי ציון אבלות" למשל, אפילו הדרכים שאמורות לקחת אותנו אל אופק פתוח, אפילו הן אבלות עכשיו.

מגילת איכה מספרת סיפור חורבן נורא ובוחרת לעשות זאת  על ידי העמדת דמות נשית ראשית ששמותיה המתחלפים הם בת ציון, בת עמי, ירושלים. הדימויים בהם היא מתוארת קשורים לחיי אישה שחשה בדידות כאלמנה, כמי שרעיה בגדו בה, כאם סובלת שילדיה מורעבים. היא אבלה ובוכה, לא מוצאת מנוח, מושפלת ומחוללת בראש חוצות.  סיפורה של בת ציון מועמד כסיפור פגיעה טראומטית ומתמשכת של אשה, פגיעה שיש בה גם תעתוע כי היא קורית על ידי אויבים ואוהבים:

"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ:  כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים... וַיֵּצֵא מבת צִיּוֹן, כָּל-הֲדָרָהּ...כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ.."

חלק חשוב מן המסורת היהודית עוסק בדרשנות של המקורות. בכל דור המקורות העתיקים נדרשים ומפורשים בהתאם לעת הנתונה. בעשור האחרון הזמנו נשים לעסוק באבלן הפרטי, חילול גופן ונפשן, בהשראת מגילת איכה. הפגיעה המינית בהגדרתה, חוצה גבולות של הגנה ופורצת את חומות האני, חומות הבית. אז נולד אבל שהיה מסוגל לנוע מן הלאומי אל האישי וגם בחזרה.

 קיוינו ורצינו להאמין כי סיפורה של אומה נאנסת ונבגדת הוא סיפור מן העבר היהודי שלא יקרה שוב בביתנו החזק במדינת ישראל. השנה נבכה שוב עלינו כעם, כאומה. על כי חוללנו, נפלשנו, בוזינו והולכנו לשבי. משל ונמשל משמשים פה בעירבוביה, במגילת איכה ובמציאות.  

תשעה באב מזמין לחבור אל הטראומה. לגעת בה, לחוש אותה, לתקף את הכאב הנוכחי. הצום, קריאת המגילה, מנהגי האבל הנוהגים ביום (ישיבה על הריצפה, איסור רחצה ועוד) מספקים את מרחב השהיה באבל, לא נברח ממנו, הוא נכון לנו בשעה זו.

אבל תודעת הטראומה לא עומדת לכשעצמה, היא צריכה להיות מווסתת ומכוונת כך שתוביל גם למקומות של נחמה וריפוי. לעולם לא נוכל להבין מה עברו מי שחוו את תופת יסורי האונס, ההתעללות, השבי. מי שחזה במראות. מי שנפצע, מי ששכל, מי שגורש מביתו. בישיבה  לצד המתמודדים עם אבלם יש מעט נחמה. קהילה המתכנסת לקריאת מגילת איכה נושאת משאב של שותפות באבל,  בחמלה, בכוונת הריפוי. בתוך קהילה מתאפשרת חויה מתקנת דרך  מבטים של עין טובה וחומלת. הישרת המבט  נותנת  מקום ותוקף לתופת בהם אנשים מצויים. המגילה מעניקה מילים לכאב הזה, לבדידות  ולאילמות הטראומטית. יש בפסוקים מקום גם לטרוניה מול אלוהים שהגה את הרעיון, שלא שמר ואפשר לנורא מכל לקרות: ולצד זה פסוקי אמון ואמונה בנוכחותו בעולם וביכולתו להשיב לימים טובים.

בבית דינה גיבשנו הצעה לארגון אירועים רגישי טראומה בליל תשעה באב בקהילות שונות, בירושלים יתקיים אירוע גדול (לפרטים ניתן לחפש 'בית דינה' ברשת https://lp.vp4.me/t98d ).

הכותבות הן מקימות בית דינה: נעמה פלסר מטפלת בפסיכותרפיה גופנית וב-S.E וכרמית פיינטוך, רבנית קהילה ומלמדת תורה.