הויכוח סביב הוספת הביטוי ה' יקום דמו במצבתו של חלל צה"ל סרן ישראל יודקין, הביא השבוע את שר הביטחון יואב גלנט, להורות על בחינה מחודשת של הכיתוב על מצבות הנופלים וזאת כדי להחליט האם יש לאפשר להוסיף את הכיתוב הזה על המצבות של הנופלים במערכות ישראל כאשר המשפחה מעוניינת בכך. ויכוח זה גם עורר אצלנו את השאלה מה הוא מקורו של הביטוי הזה ומתי החלו להשתמש בו בעם ישראל.
ראשית יש לציין כי נהוג להשתמש בו ביחס ליהודי שנרצח או נפל בידי גויים משום זהותו בלבד. על פי המסורת מוות כזה לא רק פוגע בעם ישראל עצמו, דבר כשלעצמו מחייב נקמה, אלא גם פוגע בכבודו של הקדוש ברוך הוא וזאת כיון שעם ישראל מייצג את רצונו בעולם וכבודו הוא כבוד השמיים שחולל במקרה של רצח כזה.
ביטוי לגישה הזו מופיע כבר בתורה עצמה כאשר בספר במדבר דוחף בורא העולם את משה רבינו ליציאה למלחמה נגד שבטי המדיינים שפגעו בעם ישראל. בפסוק נאמר "וידבר ה' אל משה לאמור נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", משה רבינו אכן מבצע את ההוראה אך מציין כי הנקמה של עם ישראל היא לא רק של העם אלא גם נקמתו של בורא העולם. ובפסוק נכתב "וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת ה'במדיין". כבר כאן ניתן למצוא את החיבור הראשוני בין פגיעה ביהודי לבין פגיעה בבורא העולם.
תהליך התפתחותו של המשפט המשיך בתקופת התנ"ך כשבספר תהילים מובאת לא פעם הקריאה שבורא העולם ינקום את נקמת עמו שהדם שלו נשפך כמים על ידי האויב. למשל במזמור ע"ט בתהילים, המשורר אסף מתאר כיצד האוייב שם את "נבלת הרוגי ישראל מאכל לעוף השמיים ולחיית הארץ". בהקשר לכך אומר המשורר "לָ֤מָּה יֹאמְר֣וּ הַגּוֹיִם֮ אַיֵּ֢ה אלו-היהם, יִוָּדַ֣ע בגיים בַּגּוֹיִ֣ם לְעֵינֵ֑ינוּ נִ֝קְמַ֗ת דַּֽם־עֲבָדֶ֥יךָ הַשָּׁפֽוּךְ", כאן כבר רואים סגנון מטרים של המשפט הי"ד. בכל מקרה בהמשך הפרק ממשיך אסף, ואומר "וְהָ֘שֵׁ֤ב לִשְׁכֵנֵ֣ינוּ שִׁ֭בְעָתַיִם אֶל־חֵיקָ֑ם חֶרְפָּ֘תָ֤ם אֲשֶׁ֖ר חֵרְפ֣וּךָ ה'".
לאחר מסעות הצלב בהם נרצחו והושמדו קהילות יהודיות רבות ברחבי אירופה, תוקנה תפילה בשם 'אב הרחמים', שמטרתה היתה לבקש מהשמיים לרחם על הנרצחים וגם לנקום את דמם. אחד המשפטים החריפים בתפילה הזו הוא "וְיִנְקֹם בְּיָמֵינוּ לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ האלוקים, הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקֹּם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו", גם כאן יש קריאה מפורשת לנקמה על ידי בורא העולם, קריאה שהיא גם כן הטרמה של הביטוי העברי המודרני.
בהמשך הדורות, ככל הנראה מהמאה ה15-16, החל הביטוי להיות שגור ביחס ליהודים שנרצחו רק בשל היותם יהודים. את צורת הביטוי הזה מזכיר למשל בספרו מעבר יבוק, המקובל רבי אהרן ברכיה ממודנה. אחרי כן מזכירים את הביטוי גדולי האחרונים כגון המהרש"ל, המהרש"ך והשל"ה. במילים אחרות הי"ד החל להיות ביטוי שגור בכל קהילות ישראל בנוגע ליהודים שמסרו את עצמם על קידוש ה'. לכן גם לא מפתיע כי על מצבת החלל היהודי הראשון ברשימת חללי צה"ל הרב שלמה זלמן צורף, מופיע כבר הביטוי הי"ד.
כך או כך מדובר בביטוי שכולו זעקה לשמים על הירצחו או נפילתו של יהודי בידי גויים. הזעקה הזו קוראת לנקמה ולתיקון חילול ה' הגדול, דרך כוחותינו או דרך מעשי ה' וכל זאת לעינינו שנראה בנקמה ונתנחם על ידה.
