מוטלת עלינו החובה לחבר את כלל ישראל ליום ירושלים

השבוע נציין בהתרגשות את יום ירושלים, יום חגה של העיר שחוברה לה יחדיו, ונעלה על נס את גבורתם של הלוחמים שחירפו את נפשם בגבעת התחמושת, בשייח' ג'ראח, בהר הצופים ובעיר העתיקה, והביאו לאיחודה של העיר לאחר 19 שנים שבהן חומה חצצה בין העיר החדשה לליבו של העם היהודי, הכותל המערבי והר הבית.

אירועי היום מבקשים לאחד את עם ישראל סביב העיר ומורשתה, אך בשנים האחרונות גוברת התחושה כי יום שחרור ירושלים הפך ליום נחלתו הכמעט בלעדית של מגזר אחד, כשבשנים האחרונות אנו עדים בעיקר לבנות ובני נוער מהזרם הדתי לאומי שגודשים את רחובות העיר. מנגד, רובם המוחלט תושבי ישראל אינם מחוברים כלל אל היום שמהווה עבורם יום רגיל נוסף בלוח השנה.

אז מה נשתנה בהוויה הישראלית מאז אותם הימים שבהם אזרחים מכל המגזרים והעדות העלו את ירושלים על ראש שמחתם, ומיטב סופריה ומשורריה הקדישו לה שירי געגוע ואהבה? להיכן נעלם הרטט שאחז בעם ישראל בעת ששולי נתן ביצעה את מילותיה האלמותיות של נעמי שמר בשיר "ירושלים של זהב"?

אכן, נראה שמשהו השתנה לאורך השנים שחלפו מאז שחרורה של העיר מכבלי הלגיון הירדני. במרוצת השנים ההכרה בסגולתה הרוחנית והלאומית של בירת העם היהודי הפכה לצנינים בעיני אנשי רוח ואקדמיה ששיוו ליום נופך של לאומנות וגזענות. התוצאה בפועל היא רבבות בני ובנות נוער בישראל שרגלם לא דרכה מעולם ברחבת הכותל ובסמטאות העיר העתיקה.

מנגד, מדי שנה משתתפות בצעדה קבוצות ייצוגיות מהארץ ומרחבי העולם. מרנין לב לראות את אותם אלפי בני נוער מצפון אמריקה, אוסטרליה, וקהילות יהודיות נוספות שמשתתפות בצעדה לצידם של אלפי בני נוער ישראלים כשהם פורצים יחדיו בשירה עוצמתית  לירושלים ולכותל המערבי.

לאורך ההיסטוריה, מעצמות, עמים ואימפריות נכחדו או הוטמעו בעמים אחרים, אך, עם ישראל, על אף האסונות הגדולים וחסרי התקדים שחווה בהיסטוריה האנושית וממשיך לחוות בימינו אנו, שרד והתעצם. לכן, אנו מאמינים כי ההכרה ההיסטורית וההבטחה האלוקית החלוטה כ"מקום אשר יבחר ה'" אינה תלויה בחסדים חיצוניים פוליטיים משתנים דוגמת התמיכה הבלתי מסויגת של ציבור המאמינים האוונגליסטי בעולם, או בשאלת ביקורו של הנשיא ביידן בבירת ישראל שהתעקש לבקר בבית חולים במזרח ירושלים, תוך התנגדות לליווי רשמי של דיפלומטים ישראליים.

אם אנחנו רוצים שהבירה שאליה ערגו אבותינו תישאר העיר שחוברה לה יחדיו, עלינו לחנך את בני ובנות הנוער על מורשתה במשך אלפי שנים, על מסירות נפשם של הלוחמים למען העיר ועל הדמעות שפרצו מעיני החיילים בעת הכרזתו של מוטה גור בקשר "הר הבית בידינו".

ירושלים אינה מזוהה עם אוכלוסייה כזו או אחרת, אלא שייכת לכלל העם היהודי, בארץ ובתפוצות, ועלינו לדאוג להעביר את המסר הזה לדורות הבאים, אחרת ירושלים תחולק לשבטים ואנו נאבד את האחדות לנצח. לכן, אחד האתגרים העומדים לפתחנו הוא חיבור הדור הצעיר למורשת, להיסטוריה, לעבר הצופה פני עתיד. חיבור למקום נעשה כאשר מכירים ויודעים את המקום.

במסגרת אירועי יום האחדות שמקיימת עמותת סאנשיין לחיזוק הקשר בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית ובין תושבי הארץ ליהדות התפוצות, נקיים עשרות סיורים רגליים ברחבי העיר, שבמהלכם ניתן יהיה לשמוע על ותיקות וותיקי העיר שיושבים על ספסלים מעוטרים באריות עם נכדיהם המשחקים בגן סאקר, נצעד בעקבות לוחמים וגיבורים שכולם חלק מהסיפור הגדול של תקומת ישראל ולהתפלל בלב שכשם שזכינו להגשים את חזון הנביאים ושיבת ותקומת ציון, תתגשמנה גם הנבואות לאיחודה של העיר והתאגדות מחודשת של כלל הקבוצות בעם סביב יום ירושלים הקרוב הבא עלינו לטובה.

הכותבת היא מרצה לחוסן אישי ולאומי, יו"ר עמותת סאנשיין וממייסדי יום האחדות, שבמסגרתו יתקיימו מאות אירועים ברחבי הארץ