שלושים בנובמבר: זיכרון היסטורי, לקח לעתיד

אלה היו אירועים היסטוריים משמעותיים ביותר. לקראת ההחלטה על הקמת מדינה יהודית ב-1947 פרץ גל של רדיפה והסתה אנטי-יהודית כלפי קהילות ישראל במזרח. פרץ אלים זה, שהחל עוד בשנות השלושים ונמשך עד לשנות החמישים והשישים, לא היה אירוע נקודתי.

לקראת כ"ט בנובמבר, לצד ההחלטה הידועה לצאת למלחמה ולמנוע את הקמת המדינה היהודית, עסקה הוועדה הלאומית של הליגה הערבית גם באזרחי מדינותיה: כמיליון יהודים שחיו במדינות ערב. הליגה אישרה שורה של החלטות אנטי יהודיות, ביניהן מאסרים פוליטיים, הלאמת רכוש, הקפאת חשבונות בנק ובהמשך אף דרישה לשלם את תוצאות מלחמת השחרור.

המון מוסת

מול הניסיון הצבאי שכשל למנוע את הקמת מדינת ישראל, שליטי ערב הפקירו למעשה את אזרחיהם להמון מוסת כפי שבא לידי ביטוי בפרעות אלימות מול יהודים נטולי הגנה. בזירה הדיפלומטית, לא הסתירו נציגי ערב את מדיניותם הזדונית מול אזרחיהם היהודים ואיימו בגלוי כי אם תוקם מדינה יהודית הדבר יפגע ביהדות המזרח.

החלטות הליגה קבעו כי אזרחים יהודים לא חמושים מהווים יעד לגיטימי לפגיעה באווירה המתהווה לקראת המערכה על פלסטין. לכך יש להוסיף את ההסתה של אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים לשעבר עוד בשנות השלושים, את ההשפעה הנאצית ואת ההסתה הדתית של האחים המוסלמים במצרים.

אספסוף מוסת יישם את ההצהרות המדיניות של מנהיגיו. היה זה ג'מאל אל-חוסייני מהוועד הערבי העליון שאמר בשנת 1947: "אין ביכולתן של מדינות למנוע התפרעויות של אספסוף". בהמשך לכך, ד"ר מוחמד חוסיין הייכל, יו"ר המשלחת המצרית לאו"ם טען כי "איש לא יוכל למנוע את ההפרעות והן תתפרצנה ותתפשטנה בכל ארצות ערב".

ראוי לעמוד על מדיניות הליגה. לא נעשתה שום הפרדה מתבקשת בין מאבק לאומי-צבאי מול הציונות לבין שמירה וכיבוד המיעוטים שתרמו לקידום מדינות הלאום הערבית. אכן, כמו רה"מ בנג'מין דיזראלי בבריטניה, קצין התותחנים דרייפוס בצרפת, אוטו פרנק שלחם למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה – כך גם כלפי יהודים בקהילות המזרח.

"היהודים בסכנה חמורה" 

אישים כמו יחזקאל ששון בעיראק וחיים אפנדי במצרים לא חתרו נגד קיום מדינתם, אלא שאפו לשרת אותה. מוסדות השלטון הרשמיים בארצות ערב לא סיפקו הגנה מלאה לאזרחיהם, אלא יזמו ועודדו אותה. למשל, המלך פארוק במצרים. פארוק הבטיח לראשי הקהילה היהודית כי יגן עליהם, אך אף הוא לא יכול היה למנוע את ההסתה מהמון מוסת על ידי האחים המוסלמים.

והפרעות אכן התרחשו, כאשר הן מכוונות כלפי יהודים באשר הם: ציונים ולא ציונים. פרעות קהיר (1945), פרעות טריפולי (1945), פרעות ביהודי עדן (1947), הרס מבנים בחלב שבסוריה ועוד קודם לכן ה"פרהוד" בעיראק שהיה בהשפעה נאצית (1941). גם על "פנינת המפרץ" בחריין לא פסח גל אלים זה. גורמים עיתונאים מהמערב שנכחו באזור כמו הניו יורק טיימס העידו כי על המצב העגום באומרם: "היהודים באסיה ובאפריקה בסכנה חמורה בכל ארצות האסלאם מול זעם אויביהם".

היקף הפרעות מעיד כי הייתה זו מדיניות מכוונת. לא אירוע ספונטני ונקודתי במדינה אחת. מדובר באירוע מקיף בעוצמתו בהשראת החלטות ממוסדות של הליגה הערבית. מדיניות זו לא נעצרה לאחר מלחמת השחרור. החל משנות החמישים ובפרט לאור התוצאות העגומות של העולם הערבי במלחמת ששת הימים, שליטים כמו נאצר במצרים וקדאפי בלוב מחקו כל זהות יהודית שעוד נותרה במדינתם. דומה כי דפוס הפעולה חָזַר: כישלון צבאי מול צה"ל מלווה בפורקן זעם ורדיפות כלפי קהילות ישראל, נאמנות ככל שתהיינה.

הסכמי אברהם - סיבה לאופטימיות זהירה

לאירועים אלה יש, בראש ובראשונה, משמעות היסטורית. הם אבן דרך בתולדות ישראל שחובה לעסוק בה. אירועי הסבים הם מסר ציוני לנכדיהם: אין תחליף למדינת ישראל היהודית, הדמוקרטית והריבונית. החיים בנחלה היסטורית זו עדיפים מלהיות מיעוט נסבל ונרדף במדינות המזה"ת.

נאמנים ככל שהיו, נרדפו קהילות ישראל במדינות ערב באופן ממוסד ומקיף גם לאחר 1948. אין שום ערובה ממסדית שיכולה להבטיח בטחון מלא למיעוט היהודי בארצות ערב. המפה הדמוגרפית מהווה עדות חדה לקביעה זו: יהודי ארצות ערב, חרף הקשיים, עלו למולדתם ההיסטורית, והגלויות במזרח התרוקנו מכל נוכחות יהודית. דומה כי עדיפה המולדת הישראלית על קשייה, מאשר כל רודנות מזרח תיכונית עם יתרונותיה.

האירועים הם גם מסר לעמים נוספים בהבנת המציאות המזרח תיכונית. מיעוטים במזה"ת, ללא עוצמה מדינית וצבאית, נרדפים במרחב שלנו: הנוצרים בלבנון, הכורדים בעיראק ועוד. נאמן ככל שיהיה, במזרח התיכון אין סייג מוסרי שימנע פגיעה במיעוט חלש.

ובכל זאת קיימת סיבה לאופטימיות. האופטימיות הזהירה היא, איפוא, בדמות הסכמי אברהם. אלה מעוגנים בבסיסם של אינטרסים ביטחוניים מול טהרן ומשקפים גם מצג חיובי לגבי העתיד: הסכמים בין עמים. יהודים וערבים יחדיו, מחליפים דעות, מקדמים פרוייקטים, ומכבדים אמונות שונות. הפעם כבני אדם שווים ולא כבני חסות נסבלים ומושפלים.