לידתה של הסבת מקצוע
טליה אבידור דדש, בית החולים הדסה עין כרם
טליה אבידור דדש בת ה־37, המתגוררת בשכונת מוצא בירושלים, עבדה עד לפני שבע שנים במשרה בכירה במשרד ראש הממשלה. מסלול חייה השתנה כשהגיעה להדסה עין כרם כדי ללדת במרכז ללידה טבעית את בתה הבכורה. זה היה הרגע שבו התאהבה במקצוע וידעה כי תהיה אחות בהדסה. "זו היתה הפעם הראשונה במהלך ההיריון שהרגשתי שיש צוות שעוטף אותי", מספרת טליה שהחליטה שהיא רוצה להיות אחות מיילדת עבור היולדות הבאות.
היא מספרת: "התאהבתי במיילדת שלי, יאנה גלזר. כשילדתי את בתי הראשונה. היתה לידה מורכבת, ויאנה טיפלה בי ודאגה לי כמו מלאך שומר. שאבתי ממנה כוחות, ועם המבט שלה היא גרמה לי להאמין בעצמי וביכולת שלי ללדת. יצאתי מחוויית הלידה הראשונה שלי נפעמת, לא רק שהפכתי להיות אמא, אלא גם גיליתי את המקצוע היפה ביותר בעולם, שאותו לא הכרתי לפני כן, אחות שהיא מיילדת". לדבריה, "השילוב בין מקצועיות, אהבת אדם, חמלה ותעצומות נפש הביא אותי להחלטה להיות אחות. היתה ממש הארה. הרגשתי הערצה ואפילו קנאה כלפי המיילדות שלי".
כבר בחופשת הלידה שלה הבשילה בה ההחלטה, ועם סיום החופשה החלה טליה במסלול הסבה לסיעוד. תחילת הדרך שלה בבית החולים היתה כאחות חדר מיון: "זו גאוות יחידה וציון דרך בלתי נפרד מהזהות שלי כאחות היום. זה היה שונה לחלוטין מהתפקיד במשרד ראש הממשלה. להיות אחות חדר המיון, בחזית, זו היתה תקופה משמעותית ביותר. הטיפול בחולים שמגיעים לבית החולים, להיות בקו הראשון, שמגיש להם סיוע תוך כדי קבלת החלטות במהירות, לעבוד על פי חומרת מצב ולקבוע סדרי עדיפויות, אין ספק שזו עבודה מלאת אנרגיה ואתגרים שבנו אותי".
את החלום להמשיך לחדרי הלידה בהדסה היא לא זנחה. "לאחר קורס מיילדות הגשמתי אותו והפכתי למיילדת. היום אני עובדת בחדר לידה של הדסה עין כרם, לצד אותה אישה מדהימה שיילדה אותי - פעמיים, עם עוד 80 מיילדות, שאני פשוט מעריצה", מסכמת אבידור דדש.
מצאה את ייעודה במקצוע של אמה
לורין חורש, בית החולים זיו
שנים ארוכות חלפו עד שלורין חורש (40) מקיבוץ עמיעד שבגליל העליון, מצאה את הייעוד שלה, שלמעשה הסתתר כל חייה ממש מתחת לאף. אחרי שעברה מעיסוק אחד למשנהו, רק לפני שלוש שנים היא הפכה לאחות במרכז הרפואי זיו בצפת, כאמה המנוחה שבמשך עשורים ועד יציאתה לפנסיה שימשה בו אחות מיילדת.
"כל הזמן אמא ניסתה לשכנע אותי ללכת ולהיות אחות. היא חשבה שזה הייעוד שלי, אבל בזמנו אני בכלל לא הייתי בכיוון", מספרת לורין חורש, "זמן קצר אחרי שהיא יצאה לפנסיה, כשהיא הייתה בת 67 בלבד, היא נפטרה מדום לב. רק בשבעה שלה, כשבאו לבקר כל החברות והחברים של אמא מהעבודה, הם שכנעו אותי לעשות הסבה ולהיות אחות. היה שם כל כך הרבה חום, תמיכה ואהבה, שהרגשתי שאני רוצה להצטרף למה שהיה למעשה המשפחה השנייה של אמא".
זה היה סוף של מסע חיפושים שהחל עם שחרורה של לורין מצה"ל. אחרי הטיול הגדול לארה"ב ולדרום אמריקה היא החלה לעסוק באמנות. בתחילה בעיצוב תיקי עור, אחר כך היא למדה צורפות ועסקה בתחום, ועד לפטירתה של אמה היא עבדה כקונדיטורית במסעדת דוריס קצבים וקיימה חוגי אפייה לילדים. אמה נפטרה באפריל 2013, וכבר אחרי השבעה היא נרשמה ללימודי סיעוד. באפריל 2017 היא סיימה את לימודיה, ובימים אלה היא מציינת שלוש שנים במשרת אחות במחלקה הכירורגית של בית החולים זיו בצפת.
"כל הזמן הייתה לי אהבה ומשיכה ליצירה ולאמנות, ומנגד היה קשה להתפרנס מזה, אבל גם היה חסר שם עוד משהו: עשייה עם משמעות גדולה יותר", מסכמת לורין, "אני גדלתי עם אמא שהייתה אחות מיילדת שהעבודה שלה הייתה כמעט כל עולמה. ראיתי אותה הולכת בבוקר לעבודה, ועם כל הקושי חוזרת ממנה הביתה כשהיא מאושרת. גם בשבילי העבודה היא מאוד קשה, אבל רגעי החסד שאני חווה בה הם כל כך עצומים, שקשה לי לתאר במילים את האושר והסיפוק שלי מהעבודה הזאת".
"הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי"
מיכל אביר, בית החולים מאיר
מיכל אביר (51), נשואה ואם לשלושה ממושב בני דרור, היא אחות סיעודית בבית החולים מאיר בכפר סבא. במשך שנים רבות עסקה אביר בעריכת דין - עד שבתה הקטנה חלתה. "לפני תשע שנים היא הייתה חולה ואושפזה בבית החולים שניידר", מספרת אביר, "נאלצתי לעזוב את העבודה כי הייתי צריכה לטפל בה".
לדבריה, בשלב זה החלה ההתלבטות - מה עושים עכשיו? "הדבר שאני הכי אוהבת לעשות הוא ללמוד, והחלטתי לחזור לאוניברסיטה", והיא ממשיכה, "בדרך לאוניברסיטה לברר על הלימודים פגשתי חברה, והיא אמרה לי שאני חייבת לבוא ללמוד איתה סיעוד. לא ידעתי אפילו מה זה. התחלתי לברר, ולא ברור לי למה אמרתי כן. נרשמתי לסיעוד, וזה היה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי".
אל מקצוע הסיעוד נחשפה כאשר הייתה לצד בתה בבית החולים. "הרצון ניטע בי כשהייתי עם הילדה הקטנה בבית החולים. האחיות שם היו כאלה מקסימות", מציינת אביר, "זה קסם לי, אבל זה לא היה משהו שמימשתי עד שאותה חברה אמרה לי 'את חייבת לבוא איתי ללמוד סיעוד'. אז נפל הפור. עבדתי בפנימית, ואז, לצערי, גם חליתי בסרטן השד. עשיתי הפסקה של שנה וחצי ולא יכולתי לחזור לפנימית בגלל המערכת החיסונית. עברתי למחלקת נשים".
כיום היא עובדת במחלקת נשים כשהאחות האחראית במחלקה היא האחות שטיפלה בה במחלקה האונקולוגית. "היא כל הזמן אמרה לי: 'את לא חוזרת לפנימית, את באה לעבוד אצלי'. וזה התממש. אני גם עושה עכשיו קורס בסיסי של אחיות למחלקת אונקולוגיה כדי ללכת לטפל בחולי סרטן", משתפת אביר.
אביר שמחה מאוד על השינוי שעשתה בחייה: "אני מרגישה שאני עושה משהו נכון וטוב. אני באיזשהו מקום מרגישה שאני עושה משהו שצריך אותו בחברה. כשהייתי עורכת דין זה היה כל הזמן רק לריב, לחפש את הרע באנשים. איפה אני אכשיל אותו ואיפה הוא יכשיל אותי".
"להיות במקום הנכון ובזמן הנכון בשביל אחרים"
חני גוטסמן, אחות בביה"ח השיקומי אלי"ן לילדים ונוער
עבור רבים מקצוע הסיעוד, ומה שאנו מכירים כאחיות ככוח עזר בבתי חולים, נחשב למקצוע קשה, תובעני ואף לא מקצוע נחשק. עבור חני גוטסמן זה חלום שהתגשם. חני, 45, תושבת ירושלים, ואחות ביחידה הנשימתית בבית החולים אלי" לילדים ונוער, עבדה שנים בתחום הוראת המוסיקה בבתי ספר וקונסרבטוריון 'רון שולמית' בעיר, במסגרתו הכינה והגישה עשרות נערות לקונצרטים.
לאורך כל השנים הללו כינן בה חלום שלא התממש, "להיות אחות". חני שגדלה במשפחה שיש לה הערכה רבה לתחום הרפואה, סבה היה רופא, ובת דודתה עבדה כאחות, רצתה גם היא להיות חלק ממערך הצלת חיים. בגיל 35, כשהיא מטפלת בחמישה ילדים, הגיע הרגע המכונן שהוסיף נדבך נוסף והפך את הקערה על פיה, כאשר ליוותה את בנה בניתוח בקע שעבר ונמצאת איתו בחדר התאוששות, היא חווה רגעים מכוננים, ונחשפת לתפקידה של האחות גם מהמקום הכי רגיש ופגיע של אם המלווה את ילדה.
"שם בחדר ההתאוששות ראיתי עד כמה משמעותי תפקידה של האחות הן מבחינת המענה שהיא צריכה לתת לחולים והן מבחינת החשיבות שיש לה בתהליך הרפואי. שם, ברגעים אלו, כינן השינוי" מספרת חני.
ההחלטה לעשות שינוי הפכה למציאות ותוך זמן קצר היא נרשמת ללימודי סיעוד ומבלי לעשות קיצורי דרך היא בוחרת במסלול המלא והארוך של 4 שנות לימודים. לאחר שהיא מסיימת את לימודיה בהצטיינות תוך זכייה בפרסים, היא משתלבת בביה"ח השיקומי אלי"ן. את הרגעי המשמעותיים בעבודתה היא מייחסת לכל הרגעים הקריטיים שמתחוללים ביחידה הנשימתית, בה מאושפזים תינוקות וילדים המחוברים למכונות הנשמה. "לעיתים תזוזה אחת של תינוק או ילד, יכולה לגרום לצינור ההנשמה להתנתק", היא מספרת ומוסיפה, "לכן צריכים להיות כל הזמן ערניים ודרוכים לכל תזוזה ולגלות תושייה גם בזמנים יותר קשים שבהם ילד יכול לאבד נשימה, ותפקידנו הוא לא לאבד את העשתונות, לעשות את הדבר הנכון ברגעים האלו ולעזור לילדים להתייצב נשימתית. "כשאני חוזרת הבייתה אחרי משמרת כזו, אני ידעת שעשיתי משהו משמעותי באותו יום, שהצלתי חיים"!!