טיילתי בכל העולם, נסעתי לכל המקומות המאתגרים, אבל רגע אחד שהתרחש לנגד עיניי מבעד למצלמות ולמסכים של חמ"ל הקורונה, המחיש לי מהי משמעות החיים האמיתית.
אני רופא במחלקת קורונה במרכז הרפואי לגליל בנהריה מאז הגל הראשון. הגל השני של הנגיף משאיר אותנו לעיתים פעורי פה לנוכח מצבים שבתקופות אחרות נחשבו שגרתיים. ביום רביעי השבוע הלך לעולמו קשיש בן 91 במחלקת הקורונה. אשתו, בת 89, אושפזה במצב קשה במחלקת הקורונה המקבילה, וידענו שסיכוייה להגיע להלוויית בעלה קלושים. פנינו לבנם וביקשנו את אישורו להביא את אמו בליווי צוות מטפל למיטת בעלה, כדי שתוכל לאחוז בידו ולהיפרד ממנו.
לאחר קבלת האישור, הוכנסה הקשישה לחדרו כשהיא במיטתה ומחוברת לחמצן. היא שהתה בסמוך אליו כחצי שעה. צפינו במפגש מרחוק, בחדר החמ"ל, מבלי שהיתה לנו היכולת או האפשרות לנחמה ולחבקה. בעצב, בענווה, בפשטות ובתחושת השלמה היא אחזה את ידה בידו ואפשרה לו ללכת לבית עולמו. פניה היו שלוות ורגועות.
במקרה אחר ובסיטואציה דומה, השמיעה בת לאביה ברגעיו האחרונים דברי אהבה ופרידה מכל שאר בני המשפחה באמצעות מכשיר הקלטה. באותם רגעים עמד צוות הקורונה והזיל דמעה, כשהוא צופה בה מבעד למסכי הטלוויזיה במעגל סגור.
במחלקת הקורונה למדתי את משמעות החיים. למדתי את משמעות החמלה, הפשטות, הזוגיות ועד כמה הדברים הקטנים האלה לא מובנים מאליהם. לאחר שצפיתי בקשישה חולת הקורונה נפרדת מבעלה, בשעת לילה, פתחתי בביתי את הטלוויזיה ונדהמתי כשראיתי דיווח על אירועים מרובי משתתפים וראיונות עם מנהיגים רוחניים ופרשנותם המעוותת על המציאות. לא הייתי מסוגל להבין למה המציאות שבה אני חי לא חודרת למוחם של כלל ההמונים.
כשהתעוררתי בבוקר חזרתי לאותה מלחמה, לאותה מציאות ולאותה מחלקה, ובעיקר לאותם דברים שנותנים לנו את המשמעות האמיתית של החיים. אני אמשיך לתת רפואה מקצועית, ובעיקר אנושית, כי לפני הכל, אנחנו בני אדם.
הכותב הוא סגן מנהל מחלקת קורונה א' במרכז הרפואי לגליל בנהריה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו