זה נתון לבחירתנו: "מואיז הקטן", המומחה לנתוני הקורונה, מסכם שנה

אז איך אפשר לסכם עוד שנה של מגיפת הקורונה בישראל? התחלנו בינואר השחור: 1,500 נפטרים מצד אחד, ומצד אחר - סוף־סוף חיסונים. נדרש קצת זמן, אבל בסופו של דבר הם עבדו מעולה: בלי הגבלות, ועם תחושה של ניצחון על הקורונה ואופוריה באוויר. ובאפריל - אפס נפטרים, לראשונה זה עשרה חודשים. 

אלא שאז הגיע חודש יוני, והישראלים, הראשונים בעולם להתחסן, נאלצו לגלות על בשרם שיעילות המנה השנייה יורדת אחרי תקופה מסוימת, ושיש צורך בחיסון בוסטר. זה עלה לנו בחולים קשה ובנפטרים לא מעטים.

יצאנו למבצע חיסוני בוסטר. חלק נכבד מהמחוסנים (800 אלף איש, נכון להיום), בעיקר צעירים, לא המשיכו למנה השלישית - ולמרות זאת, הצלחנו לכאורה לנצח שוב את הקורונה.

כמובן, הפעם כבר היינו ספקנים יותר. אם מבצע החיסונים הראשון דמה למלחמת ששת הימים, מבצע הבוסטר כבר היה מלחמת יום הכיפורים. "טראומת הדלתא", אני קורא לזה; פחד של כולם שיצוץ וריאנט חדש ויטרוף את הקלפים. דשדשנו לנו עם כ־500 מאומתים ליום בנובמבר, עד שלפתע פרץ לחיינו בסערה זן חדש: האומיקרון.

אישית, בהתחלה חשבתי שמדובר בעוד וריאנט שמכניס את העולם לפאניקה, מין תחושה כמו במארס 2020, אבל ככל שחלפו הימים הבנתי: מדובר ב"גיים־צ'יינג'ר" אמיתי. בדרום אפריקה, הראשונה שבה נדבקו אנשים בזן החדש, החל גל תחלואה חמור שהתאפיין בעלייה מהירה להחריד במספר המאומתים. וכשהגיעו תוצאות המעבדה הראשונות של הניסויים ביעילות החיסון נגד האומיקרון, הן לא היו מעודדות. אחריה פלש האומיקרון לבריטניה, לדנמרק, לצרפת ולמדינות נוספות. המצב נראה לא מזהיר, בלשון המעטה, ושיאי ההדבקות בעולם נשברים.

באיחור קל, האומיקרון הגיע גם אלינו. הצעדים הראשונים שלו כאן לא מבשרים טובות. התחלואה מזנקת בקצב אדיר, וכנראה גם כאן יישברו שיאי הדבקה.

בזכות החיסונים: פחות אשפוזים

אבל - כן, יש אבל! - למרות המהירות המסחררת שבה האומיקרון מתפשט, אנחנו רואים פחות אשפוזים ופחות נפטרים. לא ברור אם מדובר בזן אלים פחות מקודמיו, או שרמת החיסוניות (בקרב מחוסנים ומחלימים כאחד) משפיעה על יכולתו להדביק. בישראל, ובעולם כולו, עוקבים באדיקות אחרי המספרים כדי לנסות להבין. המידע הראשוני שהגיע הוא שהאומיקרון אמנם "עוקף" את החיסונים ומפחית מיכולתם למנוע הדבקה, אך ככל הנראה, לא פוגע משמעותית ביעילותם נגד מחלה קשה.

ישראל נמצאת כמה שבועות בתוך גל האומיקרון. השבוע העזתי לבדוק לראשונה מה מצב התחלואה הקשה אצלנו, ביחס למספר ההדבקות. לפי שעה, נראה שחיסוני הבוסטר מחזיקים מעמד ומסייעים במניעת תחלואה קשה. התוצאות בשטח טובות.

עוד מוקדם לצאת בהצהרות, אבל הנתונים הנוכחיים נוטעים בי תקווה שנעבור את הגל הזה, כפי שעברנו את הארבעה שקדמו לו. הלוואי שלא נתבדה. 

מה הלאה? קשה מאוד לקבוע. הקורונה לימדה אותנו שהיא יודעת להפתיע. אסיים בציטוט של ביל גייטס, שהשבוע פנה לעולם וניסה להעריך מתי בעצם נוכל לומר שהבסנו את הנגיף. "אני מאמין", אמר, "שאם נעשה את הצעדים הנכונים, יהיה אפשר לסיים את המגיפה בשנת 2022". הוא לא הסביר מדוע, אבל אני יכול לשער שהוא התכוון לכך שיכולת ההדבקה יוצאת הדופן של האומיקרון, לצד חיסונים מותאמים ספציפית לזן החדש שיפותחו בהמשך, כנראה יביאו את העולם לאותה חסינות עדר שכולנו מחכים לה.

וכך, שנה שהתחילה באלפא ועברה לדלתא, מסתיימת באומיקרון. אני מאחל לעצמי, ולכולנו, שאת טור הסיכום שלי בשנה הבאה אפתח במילים: "ביל גייטס צדק, המגיפה מאחורינו". אם נקפיד על ההנחיות, ואם שיעור המתחסנים יעלה, אין זו אגדה.

הנתונים מבוססים על נתוני משרד הבריאות. החישוב חל על התקופה שבין 23.01.21 (היום שבו חלף שבוע מאז קיבל המחוסן הראשון בישראל את מנת החיסון השנייה) ל־28.12.21. מדובר במספרים מוחלטים, ולא בנרמול ביחס לאוכלוסייה