"איך לא ראיתי שהוא זקוק לי": על החשיבות של בקשת עזרה

כשנולדתי קראו לי על שמו של דוד שלי, אח של אימא. הסבירו לי שישבו לילות כימים כדי לחשוב איך להפוך את השם 'יחיאל' לשם של בת - שהוא לא 'יחיאלה'. אז נשאתי את השם שלי בגאון (איך הגיעו מיחיאל לאיילת? אסביר בפעם אחרת) ותמיד ידעתי לספר על הדוד שלי יחיאל שנהרג בתאונת פגע וברח, בדרך לירושלים, שפגעה בו חיפושית לבנה.

דוד יחיאל היה אדם מיוחד, שהתמודד עם נפש רגישה וסוערת, שהחליט לשים קץ לחייו בגיל 28.

אני לא בטוחה שאני זוכרת את הרגע המדויק שבו הבנתי שדוד יחיאל התאבד, ושכל מה שסיפרו לי בתור ילדה היה סיפור הכיסוי של המשפחה. אני חושבת שהייתי בת 15, ודי בטוחה שזו אחותי שסיפרה לי את האמת כשהיינו בדרך לאזכרה שלו.

במכתב שהשאיר אחריו (ושמעולם לא ראיתי) כתב שהעולם עוד לא מוכן לאנשים כמוהו. אני באמת מאמינה שאילו חי היום, טיפול פסיכיאטרי היה עוזר לו לחיות חיים מלאים ומאושרים, והוא לא היה מרגיש כמו "חולה נפש" או "משוגע", כי אלו התוויות שהדביקו לו בסוף שנות ה-70. סבא וסבתא לא אהבו לדבר על יחיאל. התמונה שלו על הקיר הייתה עדות אילמת לכאב גדול שהסתירו בליבם, כאב שכנראה לא הצליח לחלחל כי מעולם לא העזו לדבר עליו.

אבא שלי החליט לשים קץ לחייו לפני שמונה שנים.

בניגוד לדוד שלי, אבא שלי לא התמודד עם הנפש שנים ארוכות אלא היה שרוי בדיכאון בחודשי חייו האחרונים. דיכאון שקשור למצבו הבריאותי והכלכלי, דיכאון שהוא לא שיתף בו אותנו כי זה הביך אותו. מבחינתו זו הייתה חולשה. והאמת? אני לא בטוחה שהרבה היה משנה אם היינו יודעים על הדיכאון שלו, כי מעולם לא האמנו שאבא יהיה מסוגל לשים קץ לחייו. בדיעבד, אני מזהה המון סימנים שהיום אני יודעת שהיוו נורות אזהרה. אז לא ידעתי שהוא למעשה קורא לעזרה.

אבא שלי היה איש מיוחד, שמנמן ומשעשע, כריזמטי מאין כמותו. התדהמה על פניהם של אנשים כשאמרנו להם שהוא התאבד הייתה קבועה. "מה? איציק ליכטר התאבד?" והאמת, אני מבינה את התדהמה הזו, כי אין מישהו שאהב את איציק יותר מאיציק עצמו, והמחשבה שהוא יביא למותו בעצמו היא בלתי נתפסת.

אני זוכרת את הערב שבו הוא לקח את חייו בידיו, כאילו זה היה אתמול. אני יכולה להריח את הריחות שהיו סביבי ולפרוט לפרטי פרטים את כל מה שקרה, מהרגע שבו הבנתי שהוא איננו עד הרגע שבו התרסקתי לשינה בידיעה שאקום מחר בבוקר לעולם בלעדיו. ואני בעיקר זוכרת, שמבלי לדבר על זה יותר מדי היה ברור לנו שהתשובה שלנו ל"מה קרה" היא פשוטה וכנה.

אבא התאבד. זה מה שקרה.

היה לנו ברור שלנו אין במה להתבייש, ולמרות שהתאבדות של אדם קרוב מביאה איתה המון שאלות, רגשות אשם ומחשבות - שאיתם למדנו להתמודד בעזרת עמותת "בשביל החיים" - אנחנו לא חוזרים על העבר כמו עם דוד שלי.

תמיד כששואלים אותי "ממה אבא שלך נפטר?" אני עונה שאבא שלי התאבד - ויש בזה אמירה חשובה. אם "איציק הגדול" הגיע למקום הנמוך שממנו לא ראה אור, הרי שכל אחד יכול למצוא את עצמו שם. ואם לא נתבייש לדבר על זה, ולא ניתן לזה לגרום לנו להיות חלשים או מובכים – יוכלו להושיט לנו יד.

אחרי השבעה כתבתי לו כמה מילים, ביניהן: "רוצה לחבק, למצוא לך מקום, לתת לך יד שתרים מן התהום. להגיד לך שהכל יסתדר, השמיים גם בוכים, כמוני....". אין יום שעובר מאז שנפרדנו, שאני לא חושבת איך לא ראיתי שהוא זקוק ליד שלי. שאולי אם הייתי רואה, הייתי באמת מוציאה אותו מהתהום, והיום הוא היה פה לידי.

אז אחרי ההלם, התדהמה והעצב הגדול, חיפשתי עם מי לדבר. מישהו שיכול להבין איזה שק כבד סוחבים בני המשפחה של מתאבדים, ומצאתי את עמותת "בשביל החיים". הצטרפתי לקבוצת תמיכה של ילדים למתאבדים, יצרתי קשר עם עוד בני משפחה שכולים דרך הרשתות החברתיות, ולמדתי איך לעזור לעצמי גם להנציח את זיכרו של אבא שלי וגם להאיר את הדרך לאחרים.

ולא, אני לא יכולה להגיד שלא חולפות בראשי המחשבות של "מה אם". אבל יחד איתן חולפים עוד הרבה תובנות וכוחות שקיבלתי ממשפחות השכול של "בשביל החיים", שכל אחד ואחת מהן חוותה את האובדן בדרך שונה ולמדה לעבד אותו אחרת.

לי תמיד חשוב להגיד שאני לא מתביישת בזה שדוד שלי ואבא שלי התאבדו. שניהם אינם, והחיסרון שלהם הוא תזכורת יומיומית לחשיבות של בקשת עזרה. בזכותם אני עצמי לא מתביישת אף פעם לשתף את הדיכאון והחרדות שאני מתמודדת איתם, ולמדתי איך לבקש עזרה כשאני זקוקה לה.

את דוד שלי לא זכיתי להכיר, אבל אני נושאת שמו. אבא שלי חסר לי כל כך בכל יום שעובר, אבל אני נושאת את זיכרו. ואני בטוחה ששניהם שם למעלה גאים בי ובדרך שאני עושה בהתמודדות עם המוות שלהם.

ב-17.11.21 יתקיים בהיכל התרבות בתל אביב אירוע "אובדנות - זוכרים ומונעים" של עמותת "בשביל החיים" ו"מרכז אלה", בחסות משרדי הבריאות, הרווחה והביטחון החברתי. לפרטים ולהרשמה (ללא תשלום) - לחצו כאן.

לתמיכה במשפחות שכולות על רקע התאבדות – לחצו כאן.

להזמנת הרצאות, במסגרת פרויקט "הורים ומדברים", על דרכי התמודדות עם מצוקות אובדניות בקרב בני נוער – לחצו כאן.