7 באוקטובר, שנה אחרי

מלחמת חרבות ברזל פרצה במתקפה חריגה בהיקפה ובאכזריותה, והשאירה ציבור רחב בישראל - חיילים, אזרחים, תושבי העוטף ומבלי מסיבת הנובה - עם פגיעה טראומטית כואבת ועמוקה בימים שלאחר השבעה באוקטובר, נחשף הציבור כולו לאבדן, שכול, טרור מיני, חטיפות אזרחים וחיילים, ביניהם ילדים, נשים וקשישים הצורך בזיהוי הגופות והבאתן לקבורה בכבוד הראוי לחללים, במקביל להתארגנות ללחימה, וכמובן המלחמה שפרצה בעזה, באיו"ש ובלבנון בעקבות מתקפת הטרור, תורמים גם הם להמשך הסבל - פציעות גוף ונפש, וכמובן מגדילים גם הם את מעגלי הנכות והשכול.

מאות אלפי חיילי מילואים וסדיר בלחימה רציפה ועצימה, כ-140,000 אזרחים מעוטף עזה ומגבול הצפון שפונו מביתם, הנפילות במקומות השונים, ואי חזרתם של החטופים כבר למעלה משנה אחרי החטיפה, משפיעים על כולנו ההשפעה הינה ברמה האישית, הזוגית, המשפחתית והקהילתית.

אז איך נכון להתמודד? לשאול את אנשי המילואים שאלות על מה שעברו או לא? להתעקש על יציאתם לעבודה או לא? להקפיד על מסגרת או לוותר? איך להגיב נוכח התפרצויות בבית? כמה גמישות או ותרנות לגלות, מול כמה דרישות? האם לעודד שימוש בתרופות או לא?

כל אלו הינן שאלות מהותיות להתמודדות, אך אין להן תשובה אחת כללית ישנם כלים להתמודדות בנקודת הזמן הזו והלאה:

הימנעו מהצפת חדשות קל להתמכר לידע ולהרגיש שחיוני לעקוב כל העת אחר המתרחש - בסרטונים (חלקם ממש מזוויעים), בשידורים האין-סופיים ובראיונות עם עוד אלוף במילואים, פוליטיקאי או חוקר כזה או אחר כולנו גם מצויים כל העת ב-FOMO וצמודים לפלאפון או למסכים, כך שהתמכרות זו קלה ומושכת יש להמשיך לעקוב כמובן, אבל הדרך הנכונה יותר לחיים בתוך המצב הקשה שסביבנו, הינה לצמצם את החשיפה לחדשות לפעם-פעמיים ביום, לזמן קצוב ללמוד מה קרה, ולעבור למסך אחר זה נכון למבוגרים שבינינו, ומשדר גם מסר של נורמליות ולא של "לחץ" לילדינו.

שמרו על פעולות שממלאות ומשמחות ולא רק על עצב וקושי - צאו לסרט, בלו עם חברים, לכו לים נכון, יש בכך תחושה מוזרה ולא נעימה כי "יש חטופים בעזה אז איך נצא אנחנו ונבלה", או "איך נשמור על חיים נורמליים כשכל כך הרבה נלחמים בלבנון ובעזה כעת", ועדיין זה חיוני בלי תחושת אשמה או בושה - מותר לבלות, ולשמוח, ולחיות "נורמליות" ההתמודדות מול אירועים טראומטיים רציפים מורידה את העמידות והכוח של כולנו, והדרך למלא משאבים ולאפשר לנו להמשיך להתמודד מחייבת חלקים אלו.

שמרו על מסגרת: התמשכות האירועים גורמת לשבר עמוק במסגרות השונות שלנו - תעסוקה, פנאי וחברה לכן, יש לשמור על תפקודים אלו יותר מתמיד יש במסגרת ובשמירה על הרציפות התפקודית כוח מרפא, משמר ומחזיק נכון, לעיתים קרובות נרגיש שאין בכך טעם איך ניתן לחזור ממילואים וכעת לצאת לעבוד או לאוניברסיטה? זה מרגיש תפל וחסר משמעות, אבל אחרי שעושים זאת למשך כמה ימים ברציפות, פתאום הטעם חוזר חזרה לעבודה ותפקוד קריטיים להתאוששות, לעיבוד האירועים הקשים ולהחלמה.

לגבי החוזרים מלחימה: תשאלו ותשאירו אפשרות לדבר, אך בלי ללחוץ תבינו את הקושי שמבטאים ולעיתים את ההתפרצויות, אבל שימו גבולות והכי חשוב, אם לא מסתדר - תפנו אותם לטיפול במסגרות השונות ולא - תרופות אינן הטיפול העיקרי אלא טיפול קוגניטיבי והתנהגותי לסוגיו.

תפקחו עין על עצמכם ועל הסביבה: תתעניינו יותר, תתמכו יותר, ותזכרו שערבות הדדית ו"כל ישראל ערבים זה לזה" הם לא סתם ביטויים היום יותר מתמיד.

נתפלל כולנו שממש בקרוב יחזרו החטופים, הלחימה תסתיים ונוכל כולנו להתחיל באיחוי השברים ועיבוד האירועים הקשים שעברנו ועד אז, ננסה לשמור על רציפות ותפקוד.

הכותב הינו יו"ר המועצה הלאומית לפוסט-טראומה, מנהל רפואי עמותת עיקר, יועץ פסיכיאטרי לפמי