בני משפחות חטופים טוענים: "לא מקבלים את המענה הרפואי המתאים, כולנו עוברים התעללות נפשית"

בוועדת הבריאות התקיים הבוקר (שלישי) דיון בנושא מצבם הרפואי של בני משפחות החטופים. כמעט תשעה חודשים אחרי ה-7 באוקטובר, בני משפחות חטופים מתלוננים שהם לא מקבלים את המענה הרפואי המתאים מקופות החולים ומבקשים שהקופות יתנו להם מענה יזום ואישי.

אסתר בוכשטב, אמו של יגב שחטוף בעזה: "את כל הנושא הבריאותי שלי ושל המשפחה שלי שמנו בצד. אנחנו מפונים מקיבוץ נירים ואין לנו אפילו מרפאת אם, אז אני לא יכולה להשתמש בשירותי אונליין. אחרי חודש התקשרו אליי מכללית ושאלו לאיזו מרפאה לשייך את יגב. שאלתי אם אפשר לשייך אותו לחאן יונס". 

"מאז לא שמעתי כלום מכללית", המשיכה. "כשאני צריכה להוציא מרשם אני מבקשת זאת מחברה שהיא אחות. אני בנאדם שיכול בשגרה לעשות הברה דברים. היום אין לי את היכולת להתקשר לאיזו מרפאה כדאי לי להרשם. אני חושבת אם יהיה נכון שלכל משפחה של חטוף תהיה אחות ממונה שתוכל להרים מדי פעם טלפון ולטפל בבקשות".

קובי, אחיו של אוהד בן עמי שחטוף בעזה: "אני רוצה שאמא שלי תזכה לראות את אחי, הבן שלה, חוזר חי מהשבי. לצערי אני לא רואה את זה קורה. אני רץ אתה מאיכילוב לענייני עיניים לסורוקה שזה קוצב לב וכל מיני בעיות שיש לה בכל רגע נתון, כל יום לצערי יש משהו אחר. אם רק היה איזשהו מרכז שיקומי שיכול לתת לנו מענה ולמנוע מאתנו בירוקרטיה בשגרה שלנו שהיא לא שגרה".

"כל המשפחות עוברות התעללות נפשית", המשיך. אנו לא זקוקים לצל"ש ולא כלום אלא רק שהמדינה תחזיר אותם הביתה ובתור ועדת בראות מבקשים לתת לנו את המענה שיוכל להקל עלינו בהתמודוות המטורפת הזאת.בגיל 78 אמא שלי לא תיארה לעצמה שתצטרך להתמודד עם מציאות שהבן שלה בשבי. אני לא יודע כמה זמן נשאר לה ומה יהיה מחר בבוקר".

ענבל צח, בת דודתו של טל שוהם: "אני כבר 270 ימים לא ענבל אלא בת דודה של טל. אני רק בת דודה שבן הדוד שלה הוא הדבר הכי חשוב לה בעולם. אני רוצה שהוא יחזור לשבת לידינו לשולחן". "יהל ונווה שהיו בשבי שואלים את אצא שלהם: 'מתי אבא יחזור? הוא יחזור שיהיה זקן? מתי את תמותי? של מי הגופות שראינו מחוץ לממ"ד?'. יהל ילדה, בת 4, שאלה אם נכון שתהיה בת 6 או 7 כשאבא שלה יחזור. מי ייתן את השיקום לילדים האלה בלי אבא שלהם. מי ייתן לעדי את השיקום על בעלה?". 

ענבל, ציינה כי היא לא מוכרת ע"י המדינה, מכיוון שאינה מעגל ראשון: "אני אמצא את הפתרונות שלי לא על ידי המדינה. אני לא עובדת כבר תשעה חודשים. אני עובדת בלהחזיר את בן דוד שלי. נמאס לי להעזר בתרומות. יש גבול לכמה הלוויות אדם יכול ללכת. כשאני מבקשת עזרה נפשית אמרו לי ושאני צריכה לשלם כי אני לא זכאית לו. אבל אם אני לא אעבוד בלהחזיר את בן הדוד שלי זה לא יקרה". "מה יקרה כשיחזרו ואז המעגל השני והראשון יצטרכו לשקם את עצמם. זה לא קורה. אני לא אתחיל עכשיו טיפול כי כשאמרו לי נובמבר אני לא אחכה. אמרו לנו פסע מניצחון - כרגע אנחנו פסע מלאבד את השפיות של כולנו".