אי הילדים האבודים: נתונים חושפים את סבלם של ילדי המפונים

שמונה חודשים מאז מאות אלפי ישראלים מיישובי הדרום והצפון פונו והתפנו למלונות ולמגורים זמניים - סקר מיוחד הנחשף כאן לראשונה מלמד על נזקים נפשיים, רגשיים והתנהגותיים קשים, מתמשכים ומסוכנים בקרב ילדים ובני נוער, שנאלצו להתפנות מבתיהם עם הוריהם עקב המלחמה.

לפי הסקר, שנערך בקרב כ־500 הורים לילדים ולבני נוער שהתפנו מבתיהם במלחמה, כ־90% מההורים סבורים כי המלחמה השפיעה עד מאוד לרעה על המצב הנפשי ועל החוסן של הילדים, ובאופן שחורג מאוד ממצבם לפני המלחמה: כחצי מהילדים ומבני הנוער ממשפחות המפונים סובלים מנדודי שינה ומפגיעה בתחושת הביטחון שלהם, ולשליש מהילדים יש התקפי חרדה, קשיים חברתיים, הסתגרות, קשיים בלימודים, היעדר גבולות ובעיות קשב וריכוז.

עוד עולה מהסקר כי ההורים מודאגים מתופעות ומהשפעות נוספות (גם אם הם מדווחים על היקפים נמוכים יותר), ובהן עיכוב בהתפתחות הילדים, צריכת אלכוהול, עישון סיגריות וצריכת סמים, הטרדות מיניות ומחשבות אובדניות אצל ילדיהם.

כמו כן, כחצי מההורים העידו שהתנהלות הממשלה ומוסדותיה מאז 7 באוקטובר החלישה את תחושת השייכות והקשר שלהם למדינה, ורובם (כ־70%) ציינו כי השהות המתמשכת במלונות השפיעה לרעה על מצבם הנפשי של ילדיהם.

הסקר, שבוצע בחודשים פברואר-מארס השנה בידי חברת "מאגר מוחות", בניהולו של פרופ' יצחק כ"ץ, נערך עבור מיזם של עמותת "חוסן ילדינו". המיזם מלווה ומטפל בילדים של המשפחות המפונות במלחמה, ועד כה השתתפו בפעילויות העמותה כרבע מהילדים ומבני הנוער ממשפחות המפונים.

עמותת "חוסן ילדינו" הוקמה בעקבות המלחמה בידי איש העסקים והיזם החברתי רוני דואק, במטרה לשמור על חוסנם האישי של ילדי המפונים, ובראשם עשרות אלפי ילדים ונערים משדרות ומיישובי מועצה אזורית אשכול בנגב המערבי. במסגרת ייחודית זו, הוקם מערך מקצועי ומיומן שנועד לתת לילדים ולבני הנוער מענה מיידי למשך שנה שלמה.

בניית חוסן אישי

במסגרת המיזם הוקמו שני מרכזי טיפול, באילת ובים המלח, עם אוהלי טיפול פרטיים, ממוזגים ומרוהטים, שבהם כל ילד קיבל טיפול פרטני עם מטפל קבוע שעתיד להמשיך איתו לאורך השנה, גם כשיחזור לביתו.

איש העסקים רוני דואק: "ב־7 באוקטובר הבנו שאחד מהאתגרים האסטרטגיים של מדינת ישראל הוא הילדים ובני הנוער המפונים, ומטרתנו היא ללוות אותם גם לאחר שישובו לבתיהם"

מלבד מתחם טיפולי הכולל 15 אוהלי טיפול פרטניים ואוהל טיפול משפחתי/קבוצתי, בכל אחד מהמרכזים הללו הוקם גם מתחם פנאי שבו הופעלו מערכי חוגים וסדנאות, פעילויות ספורט ופעילויות חברתיות, מתוך מודל טיפולי ייחודי המאמין כי חלק חשוב בבניית חוסנם האישי של הילדים טמון גם בפעילויות קבוצתיות תומכות, שמפתחות תחושה של מסוגלות ומנהיגות.

בעקבות החזרה של חלק ממשפחות המפונים מהדרום לבתיהן, כיום מתקיים שיתוף פעולה של המיזם עם הרשויות המקומיות במועצה אזורית אשכול, בשדרות ובאופקים, לצורך מתן מענה חינוכי וטיפולי לילדים ולבני הנוער שפונו מבתיהם. כמו כן, הוקם מיזם עבור מפוני הצפון השוהים בבתי מלון בטבריה.

בשיחה עם "ישראל היום" אמר דואק: "ב־7 באוקטובר הבנו שאחד מהאתגרים האסטרטגיים של מדינת ישראל הוא הטיפול בילדים ובבני הנוער המפונים, והבנו שעלינו לעשות הכל כדי למנוע מצב של 'דור אבוד'. המטרה שלנו היא ללוות אותם גם לאחר החזרה לבתיהם, וחשוב לנו להמשיך ללוות ולחזק את קהילת המפונים בצפון - אנחנו פה בשבילכם".

ויני עפרי, מטפלת באמנות: "ראינו ילדים אבודים, שהוריהם היו עסוקים בהישרדות. המונח 'אבודים' הוא קשה, אבל בתחושה זה מה שפגשתי, עד שההורים עצמם הבינו שהם וילדיהם צריכים עזרה"

המלחמה מעצימה קשיים

ויני עפרי, מטפלת באמנות ובפסיכותרפיה CBT ומתמחה בטראומה, עובדת כבר 16 שנים במרכז החוסן של שדרות. "עברתי הרבה מאוד מבצעים ואירועים בשדרות, אבל אני אדם מאוד אופטימי, אחרת לא הייתי יכולה להיות מטפלת", היא מספרת. "ב־7 באוקטובר הגעתי לים המלח כדי לנהל את האירוע במלונות, ורק אחרי ש'חוסן ילדינו' הקימו את המתחם בים המלח, יכולנו לגייס יותר מטפלים ולתת מענה נאות ומקצועי יותר בתחילת המלחמה.

"באוקטובר ובתחילת נובמבר ראינו מצוקה גדולה של ההורים, שהיו אמורים לטפל בילדים שלהם שהסתובבו ללא מסגרת, ולא תמיד ידעו מה לעשות ואיך לתווך להם את מה שקרה. אלה היו ילדים אבודים, שההורים שלהם היו עסוקים אז בהישרדות, וחוו בעצמם ובסביבתם הקרובה את אירועי הטבח.

"אני יודעת שהמונח 'אבודים' הוא קשה, אבל בתחושה - זה מה שפגשתי, עד שההורים עצמם הבינו שהם וילדיהם צריכים עזרה. בשלב השני התחלנו לטפל בסימפטומים שהתגלו אצל הילדים, כולל חזרה להרטבות לילה. חלק מהמתבגרים היו סגורים כל היום בתוך החדר במלון, עד כדי כך שהיה לנו קשה למצוא אותם. רק בלילה הם היו יוצאים".

לדברי עפרי, "בחזרה עכשיו מהמלונות לשדרות - ואני אומרת את זה עם דמעות בעיניים - צריך להתחיל מההתחלה. החזרה לשדרות היא לא פשוטה, זה מאוד קשה. יש הרבה בומים, יש צבע אדום, אין תחושה של ביטחון, אין תחושה שמשהו השתנה בעיר. חלק מהחוזרים לשדרות לא יוצאים מהבית אחרי הצהריים ובערב, לא יוצאים לפארקים. לוקחים את הילדים לאן שצריך ומחזירים אותם.

"כיום אנחנו בשלב השלישי, לקלוט את התושבים בחזרה בשדרות ולבנות חוסן וכוחות. בכל אחד מאיתנו יש יסוד החלמה. ילדים ובני נוער הם בהתפתחות מתמדת, והגדילה היא פקטור שעוזר ביכולת להבריא את עצמם. להחזיר את כל התחומים החשובים להתפתחות התקינה של הילד. החזרה לפגוש חברים, להשתתף בחוגים, אלה דברים שיעזרו להחלמה. כמה זמן זה ייקח ואיך זה יתבטא אצל כל ילד - קשה לנבא".

ירון יצחק, מנהל מרכז חוסן אשכול: "אירועי 7 באוקטובר הם רק חלק מהטראומה. זו חוויית הפליטוּת למשך חודשים ארוכים, כשהכל נשמט. זה מערער את כל תפיסת המציאות של הקהילה"

ירון יצחק, מנהל מרכז חוסן אשכול, אומר: "אירועי הטבח ב־7 באוקטובר הם רק חלק מהטראומה. חלק מזה הוא חוויית הפליטוּת, כשהכל נשמט ואתה פליט למשך חודשים ארוכים. זה מערער את כל תפיסת המציאות ואת תחושת המציאות של הקהילה. לקח הרבה זמן עד שהתאפשר לייצר מערכת שתפסה והחזיקה אותם, ולמיזם של 'חוסן ילדינו' היה חלק גדול בכך".

קרן קמרנסקי, מנהלת מרכז "חוסן ילדינו" בטבריה, ניהלה גם את המתחם בים המלח ומספרת: "היו אפילו מצבים של ונדליזם ושל התנהגות מינית בלתי הולמת. החשיפה לתופת ב־7 באוקטובר גרמה בעיות קשות, כולל פגיעה בסמכות של ההורים וחרדה קשה, אחרי תקופה ארוכה שבה הם לא בבית ונמצאים בסביבה לא מוכרת. ברור גם שהמלחמה מעצימה קשיים שהיו עוד לפני כן, אבל יש כאלה שהמלחמה עצמה היא הגורם העיקרי לקשיים שלהם".

דניאל גלבוע, כיסופים: "בהתחלה את עדיין בהלם. זה לא בן אדם אחד שנרצח, אלא כמויות שאת לא יכולה לספור ולוקח הרבה זמן לעכל. עכשיו זה מחלחל, ואני יותר מבינה את זה"

"זה מכה בכל פעם מחדש"

המחשה של המצוקה הקשה של בני הנוער, של ההשלכות החריפות של הפינוי המתמשך מהבית ושל המזור שמביאים הליווי והטיפול של מרכזי החוסן, ניתן לראות בדברים האמיצים של דניאל גלבוע, בת 16 מקיבוץ כיסופים. ב־7 באוקטובר היא ומשפחתה שהו בממ"ד במשך 27 שעות ברציפות עד שהצילו אותם. כמו שאר חברי הקיבוץ הם פונו למלון בים המלח, ולפני שבוע עברו ליישוב עומר.

"בהתחלה את לא מבינה ולא מעכלת, את עדיין בהלם", היא אומרת. "זה לא רק בן אדם אחד שנרצח, או מישהו אחד שאת מכירה. אלה כמויות שאת לא יכולה לספור. לוקח הרבה זמן לעכל, משהו שמכה בכל פעם מחדש. עכשיו זה יותר מחלחל, ואני יותר מבינה את זה. אני עדיין בתוך ההתמודדות.

"אני לא בתוך הבית שלנו, וזה מאוד קשה כשלא גרים בבית. קשה לעכל כשזה זמני ואת לא יודעת מה יהיה איתך בהמשך. המצב משתנה מיום ליום".

לדבריה, "במלון פתחו לנו מרכז חוסן, וחלק מהמטפלים חוזרים למלון וחלקם בזום. השיחות איתם עוזרות, אבל עדיין קשה לכולם. אני, למשל, כבר חצי שנה באותו החדר עם האחים הקטנים שלי, ולא סידרו לנו מהמועצה לקבל חדר לבד. מהצד השני, קשה להתלונן כי כבר משקיעים בנו כל כך הרבה".

נהוראי אזריה, קריית שמונה: "ביום הטבח צפיתי בהרבה תמונות וסרטונים שזעזעו אותי, ונלחצנו שזה יקרה גם בקריית שמונה. חצי מהשכונה עזבה את העיר כבר באותו יום, ונשארנו לבד. זה היה מפחיד מאוד"

נהוראי אזריה, בן 17 מקריית שמונה, שוהה באילת עם משפחתו מאז התפנתה: "ב־7 באוקטובר ראיתי שמחבלי חמאס נכנסו לקיבוצים בדרום, וצפיתי בהרבה תמונות וסרטונים שזעזעו אותי", הוא מספר.

"מאוד נלחצנו שזה יקרה גם בקריית שמונה. הודיעו לתושבים לא לצאת מהבתים. חצי מהשכונה שלי עזבה את העיר כבר באותו היום. היינו אז היחידים בשכונה, ונשארנו לבד. זה היה מפחיד מאוד, והחלטנו אז שגם אנחנו מתפנים. ב־10 באוקטובר התפנינו לאילת. בהתחלה למלון, ולאחר שלושה חודשים עברנו לדירה".

לדבריו, "בחודש הראשון באילת אפילו לא היה בית ספר, ואז התחלתי לאבד את זה. כל החברים היו בטבריה ולא ידעתי מה לעשות. אצלי אישית המצב השתנה. נהייתי אחר, עצבני. פגעתי בהורים שלי. כשהם היו מנסים לעזור לי, הייתי מתעצבן. הייתי יושב במלון ומשתעמם.

"הכרתי חברים חדשים משלומי ומנהריה, אבל הרגשתי לבד ונכנסתי לדיכאון. עם הזמן התחלתי לצאת מהמצב הזה, סיימתי באילת את רוב הבגרויות והתחלתי להכיר חברים. יש גם שני חברים שאני מכיר מקריית שמונה שהתפנו לפה, ועכשיו המצב התחיל ממש להשתפר".