אחיות לקרב: "בפנים הכל גועש, אבל צריך לשמור על פאסון מול הפצועים"

זה קרה ביום חמישי לפני שבוע וחצי. בנה של זמירה בוני (59), אחות בכירה ביחידה לטיפול נמרץ לב בביה"ח בילינסון, התקשר מביה"ח זיו שבצפת וסיפר שנפצע מרסיסים כתוצאה מירי חיזבאללה לקריית שמונה, שם הוא משרת במילואים.

"אני בחרדות גדולות כבר ארבעה חודשים", אומרת זמירה ועיניה מצטעפות. "מזל שהילד שלי מייד הרגיע אותי ואמר שהוא 'רק' פצוע קל. יש לי ארבעה בנים לוחמים. אני עם כדורי שינה והרגעה בלילות, אבל בבוקר מתייצבת בבית החולים ונתונה כולי להצלת חיים. זו תקופה משוגעת, אבל אנחנו מתמודדות עם הכל".

זמירה לא לבד. גם תמי פינק (55), אחות טיפול נמרץ ומתאמת ההשתלות בבילינסון, והילה יום טוב (32), אחות בחדר המיון בבית החולים, מתמודדות כבר חודשים ארוכים עם חזית כפולה - בבית ובעבודה הקשה בבית החולים, פיזית ורגשית.

לתפקד למרות החרדה

בשבת הארורה ההיא סיימה תמי פינק משמרת לילה וטסה הביתה. בנה רועי, לוחם ביחידת אגוז, כבר היה מוכן. "לקחתי את רועי מייד מהבית לשטח, ומאז לא שמעתי ממנו במשך שבועות ארוכים. מייד אחרי אותה השבת התחילו להגיע מסוקים עם פצועים קשה מהשטח, ואני בין אלו שמקבלים אותם. בימים הראשונים הגיעו עשרות פצועים כאלה.

"כל מסוק כזה, השאלה הראשונה שלי היא כמה פצועים, ואז מאיפה הם מגיעים ומאיזו יחידה. כבר בהתחלה הגיעו פצועים גם חברים של רועי ליחידה. המפקד שלו (מפקד אגוז) נפצע אנושות כבר באותה השבת ואושפז בסורוקה. הרגשתי שהדופק שלי על מיליון. ביומיום אני בחרדה גדולה ובלילות לא ישנה. זה הגיע אצלי לפחד קיומי ממש, פשוט לחץ מטורף".

אבל תמי תפקדה היטב. היא טיפלה במסירות אין קץ בפצועים, העניקה להם כל שיכלה, לא נתנה להם להרגיש את הלחץ שבעבע בתוכה. מצד אחד, היא דאגה מאוד לילד הפרטי שלה שנלחם בעזה. מנגד, היא עזרה להציל חיים של לוחמים, כמו גם של אזרחים שבגופם הושתלו איברי לוחמים שנהרגו, שמשפחותיהם תרמו באצילות נפש.

שישה שבועות מאז פרוץ המלחמה קיבלה תמי סוף־סוף מכתב מרגש מרועי, ואפילו זכתה לשיחת טלפון ממנו, מעומק עזה. "וואו, ממש התפרקתי בבכי. התרגשתי כל כך. הייתי בחדר טראומה, בתהליך תרומת איברים של לוחם שנהרג, ופתאום הבן שלי על הקו. שאלתי אותו מייד אם הוא בסדר. כמעט לא שלטתי ברגשות שלי".

תמי מספרת שהעובדה שהיא אם ללוחם שנלחם בעזה סייעה לה גם לעזור לאימהות מודאגות אחרות, ולתת להן מעט מזור: "הבנתי מייד את הדאגה העצומה של האימהות, של המשפחות שילדיהן הגיעו אלינו פצועים. שוחחתי איתן וניסיתי להרגיע, לתת חיבוק, להגיד שיהיה בסדר. הרגשתי שזה מאוד מסייע להן. זה חלק מהתפקיד שלנו, לראות קשת רחבה של נושאים שצריך לטפל בהם".

"המקצועיות מעל הכל"

אל הילה יום טוב, אחות בחדר המיון, מגיעים הפצועים קשה כשהם נוחתים במסוק שהביא אותם, בדרך כלל מהדרום. בעלה הוא מ"פ דובדבן במילואים, אחיה מג"ד בגבעתי וגיסה הוא מפקד אגוז שנפצע אנושות ב־7 באוקטובר. חודשים ארוכים היא היתה על קו סורוקה־בילינסון - בלילות טיפלה בגיסה בבאר שבע, בבקרים השכימה להתייצב למשמרת בחדר המיון בפתח תקווה.

"הדאגות עצומות ולא נשמתי, אבל ידעתי שזה הזמן שלי לתפקד, לעשות את מה שאני יודעת ואוהבת ועושה כבר עשר שנים במיון. האדרנלין, האקשן, היכולת הזאת לפגוש בפצועים ולתת להם סעד ומעט מזור, דווקא החזיקו אותי ועזרו לי לתפקד. שמרתי על פאסון מול החולים והפצועים שהגיעו. בפנים הכל געש, אך המקצועיות תמיד מעל הכל".

היא מספרת שלא מעט פצועים הגיעו מגדוד גבעתי, שעליו מפקד אחיה. "חששתי מאוד לחייו", היא מודה. "חיילים שלו הגיעו אלינו פצועים, ואני כל הזמן חששתי שמא הוא יהיה הבא בתור. גם דאגתי לעדכן אותו במצב חייליו, כשהיה אפשר".

להילה יש שלושה ילדים קטנים משלה, בעלה גויס למלחמה, והיא עצמה היתה מעט מאוד בבית עקב הנסיבות. "בעלי קפץ מייד, נלחם בהתחלה בכפר עזה ושלושה ימים בכלל לא דיבר איתי. גיסי נפצע ממש ביום הראשון, וההתמודדות היתה כפולה ומכופלת. תמיד חשבתי שאנחנו חסינים מהכל, שראינו הכל, אבל המלחמה הזאת הביאה איתה הרבה מצבים מורכבים, גם בטיפול שלנו וגם במישור האישי.

"עם זאת, כל החיים התאמנו, למדנו, עבדנו, וזה הזמן להפעיל את מה שאנחנו יודעות. אני מרגישה, עם כל הלחץ האישי והמקצועי, שזו זכות גדולה להעניק מעצמי כל כך הרבה, ולתת לאחרים את כל הנשמה והידע שלי במקצוע".

היא לוקחת רגע אחד של נשימה, נעצרת. ניכר בה שהיא עייפה, אך לגמרי נחושה להמשיך למלא את תפקידיה השונים. "עם כל הקושי, אני יודעת שגם היקרים לי בבית הפרטי שלי - בעלי, אפילו הילדים שלי שתקופה ארוכה לא ראו את אמא ואבא בבית, וכך גם בני המשפחה האחרים שלי - הקריבו מעצמם המון. זה גם נותן לי כוח להקריב מעצמי ולתת הכל למטופלים שלי, לפצועים שמגיעים מהקרבות, לכל מי שזקוק לי".

העבודה כעוגן לחיים

זמירה, אחות בכירה ביחידה לטיפול נמרץ לב, מגדלת בעוז ארבעה בנים קרביים במיוחד. בנה הבכור הוא מפקד פלוגה בגדוד 13 של גולני. היתר - במגלן, בנח"ל ובצנחנים - הוקפצו למילואים בעקבות המלחמה. "קשה להסביר מה זה להיות אמא לארבעה בנים לוחמים, חלקם בדרום וחלקם בצפון. יש פחד, מתח עצום, דאגה ענקית", היא מסבירה.

"מנגד, אני חשה מחויבות עצומה למחלקה שלי, להציל חיים של לוחמים אחרים. אני משמשת סגנית אחות אחראית כלפי המטופלים, אבל זה לא נגמר שם. הייתי חייבת לתפקד גם בשביל חברי הצוות שלי, שביניהם כאלה שהבעל, האח או קרוב משפחה אחר שלהם נמצא בעזה, והם היו צריכים כתף תומכת, עזרה בהחלפת משמרות, התחשבות ורגישות עקב מצבם. לא יכולתי להראות שום חולשה כלפיהם. עם כל זה אני מתמודדת".

הילה, זמירה ותמי מציינות בסיפוק שהעבודה והתמיכה שהן קיבלו מבילינסון ומהצוותים שאיתן, העניקו להן עוגן: "דווקא המסגרת, העבודה היומיומית והתמיכה של הצוותים האחרים נתנו לנו המון. זה מאוד חשוב. לא כל רגע בכל היום להתעסק רק במתח האינסופי הזה".

זמירה מוסיפה לסיום: "זו השליחות של חיי. כבר יותר מ־30 שנה אני כאן, הלב כאן, הגוף והנפש. עכשיו ההתמודדות היא אחרת, אבל אני מתפללת שגם את זה נצלח בצורה הטובה ביותר".