מיה רגב בביה"ח שיבא: "הטיפול שקיבלתי בעזה היה מזלזל - חייבים להציל את כולם לפני שיהיה מאוחר"

בית החולים שיבא בתל השומר ציין היום (ראשון) 100 ימים לאירועי 7 באוקטובר. בית החולים טיפל עד עתה באלפי פצועים מהמערכה לצד חטופים ששבו מהשבי. בטקס שנערך בבית החולים נשאה דברים מיה רגב ששוחררה לפני 50 ימים משבי חמאס.

רגב, שעדיין מטופלת בשיבא והגיעה בכיסא גלגלים, אמרה כי "לפני 100 ימים חשבתי שאני אחזור הביתה מה מסיבה לאמא ואבא שלי. לפני 100 ימים חשבתי שאני יכולה ללכת למסיבה במדינה שלי בלי לפחד שמשהו יקרה לי. לפני 100 ימים נחטפתי באכזריות ביחד עם אחי הקטן איתי, חברי הטוב עומר שם טוב ועם אורי דנינו שחזר לחלץ אותנו. איתי ואני חזרנו. עומר ואורי עדיין שם. 100 ימים שעומר אורי וכל שאר החטופים עדיין שם. 

"עברו בדיוק 50 ימים מאז שחזרתי. 50 ימים שאני כאן בבית מנסה לשקם את עצמי פיזית ונפשית והדרך היא קשה. כרגע עומר ואורי הכפילו את הזמן שלי שם ובקרוב יכפילו גם את הזמן של איתי. איך זה הגיוני?

"איך אני יכולה להמשיך לחיות את החיים שלי כשזאת המציאות שלנו? 100 ימים מאז שכל החטופים ששם נחטפו באכזריות, 100 ימים שהחיילים שלנו מקריבים את חייהם עבור החטופים ועבור המדינה שלנו. 100 ימים שהם יושבים שם בחושך איום! מנסים להיאחז במעט התקווה שנותרה להם וכל יום נהיה קשה קצת יותר. 

"נשמטו מהם כל הזכויות שלהם ברגע. כשהייתי שם, ישבתי שם לבד והתפללתי כל יום לאלוהים שיוציא אותי מכאן, מהגיהנום הזה. היום אני יושבת כאן, במדינה שלי ומתפללת על כל אלה שעדיין שם מתפללת שהם מספיק חזקים בשביל להחזיק עוד קצת. אני מתפללת שהם יודעים שאנחנו נלחמים עליהם. ואני הכי מתפללת לראות אותם כאן איתנו כמה שיותר מהר.

"הימים עוברים והכאב רק מתגבר. אני חושבת לעצמי כל הזמן איך אפשר להחלים ולהיות בסדר כשעוד 136 אחים שלי עדיין נמצאים שם. זה פשוט לא נתפס. אני מודה כל יום על זה שאני כאן כי אם לא, אני לא יודעת מה היה המצב שלי כרגע. נפצעתי ברגל מירי שריסק לי את העצמות. רק לאחר שמונה ימים הוציאו לי את הכדור מהרגל וניתחו אותי. הטיפול הרפואי שקיבלתי היה רע. היה מזלזל. היה פשוט לא ראוי לבני אדם. כשחזרתי הביתה הגעתי לבית חולים עם זיהומים קשים שאני עד היום נלחמת ומתמודדת איתם. הרגל שלי ניצלה בנס.

"יש שם עוד פצועים. יש שם עוד המון אנשים שנמצאים בסכנת חיים מיידית. חייבים להציל אותם כמה שיותר מהר לפני שיהיה מאוחר מדי. אותם ואת כולם. כל יום אני יושבת וחושבת על הפצועים וכואב לי. הזמן שלהם אוזל והגוף והנפש שלהם כואבים כל כך. חייבים להציל אותם לפני שיהיה מאוחר מדי". 

"לא נוותר על אף אחד מהם"

לאחר מכן עלתה לדבר ירדן גונן, שאחותה רומי עדיין חטופה בעזה: "כל יום כשאני חושבת שאני לא יכולה יותר, אנשים אומרים לי 'אנחנו איתך'. בלעדיכם לא היינו יכולים לשרוד כך. אנחנו מצליחים לעבור עוד יום ולהחזיר בחיים את כל מי שבחיים. עם ישראל לא מוותר על האנשים שלו. לא נוותר עלייך ועל 135האחרים לדקה.

"אני לא מאמינה שהגענו ליום ה-100, והלוואי שלא נגיע ליום ה-101. כי אם אנחנו בקושי שורדים, אז איך הם? הם נלחמים כל יום, ביניהם בן זוגי שנלחם שם. בואו ננצח ונסיים את זה ונביא את כולם הביתה".

שירית ירושלמי, אימה של עדן ירושלמי המוחזקת בשבי חמאס: "עדן חטופה בעזה כבר 100 ימים. היא נחטפה מהמסיבה שבה היתה אמורה לברמן. בשעה 7:30 בבוקר עדן התקשרה אלי בצרחות היסטריות להגיד שמחבלים יורים עליהם. במהלך כל המנוסה שלה והניסיון להסתתר מהמחבלים עדן דיברה איתנו בטלפון במשך 3 וחצי שעות עד לרגע שהבנו שהמחבלים ראו אותה ועדן הספיקה לומר לנו "תפסו אותי "ובמקביל שמענו את המחבל אומר לה 'תעל'.

"מאז 7 לאוקטובר חיינו נעצרו וכל מטרתנו היא להחזיר את עדן שלנו הביתה בריאה ושלמה בנפשה ובגופה. עדן ילדה שאוהבת את החיים, אוהבת את הים, ילדה עם נתינה אינסופית, תמיד מוקפת בהרבה חברים ומכל הגילאים, יש לה נוכחות מאד מורגשת ושמחת חיים ענקית". 

"כל יום מחדש הם עוברים את התופת"

 אילאיל, אחות במחלקה ילדים ג' ובת קיבוץ ניר עוז, דיברה בשם כרמית פלטי-קציר שאחיה אלעד קציר מוחזק בשבי ואמה חנה קציר שוחררה: "בסרטון מעזה קורא אלינו אחי, אלעד קציר. 'כבר הייתי קרוב למות, יותר מפעם אחת'. אני לא יכולה להתחיל לתאר לעצמי באילו דרכים היה אחי קרוב למצוא את מותו. כבר 100 ימים, כל יום מחדש, הם עוברים את תופת ה-7 באוקטובר.

"אלו גם 100 ימים קשים לכלל הציבור הישראלי. הטראומה, הכאב והעצב מלווים את כולנו. אלו 100 ימים בהם כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לתת דין וחשבון - מה עשיתי היום בשביל להחזיר את החטופים הביתה בחיים? האם זעקתי את זעקתם? לפני 50 ימים חזרה אליי אמי, חנה קציר. חזרתם מספרת לנו 2 עובדות שאינן ניתנות להכחשה: האחת, אפשר לבצע עסקה בה יחזרו אלינו חטופים בחיים! זה קרה! השנייה, כעת אנחנו יודעים איך נראים ומרגישים החיים בשבי - הרעבה, אלימות, הזנחה והתעללות.

"הם מספרים לנו באיזה מצב נפרדו מהחטופים ואנחנו רק יכולים לשער בנפשנו באיזה מצב הם נמצאים לאחר 50 ימים נוספים. חשוב שלא נאטום את עצמנו. חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא חטוף בעזה".

פרופ' איתי פסח, מומחה לרפואת ילדים, שקיבל את השבים במתחם המיוחד שנבנה בשיבא אמר: "כרופא שקיבל חלק מהשבים לטיפול, אני חרד מאוד למצבם לאחר 100 ימים בשבי. מי כמונו יודעים שמיום ליום גוברת הסכנה הממשית לחייהם. העברת התרופות שמדווחת בימים האחרונים היא צעד קטן אך בלתי מספק להבטחת שלומם. השבתם של כל החטופים הביתה היא חובתנו המוסרית ותמצית מהותנו כחברה וכעם".