לא שומרת בבטן: "חופשת" לידה

בחוף פרטי וקסום אי שם ברפובליקה של סיישל אני חיה את החלום. שותה מוחיטו, מתמסרת לעיסוי בארבע ידיים כשלגופי החטוב ביקיני מפוצץ, רק חודשיים אחרי לידה. אני חשה עונג אין־קץ כשאני נחה לי בסבבה על מזרן משי ומביטה בשמיים הוורודים, כשהעננים מנחיתים עלי רולים של סושי.

אך לא. לא לעולם חוסן.

זעקה קורעת לב נשמעת לפתע מכיוון דירתי ברמת גן. השלווה מופרת והחלום מתפורר. אני מגייסת כוחות על שמוחבאים בשמלת האוהל המוכתמת ובגולגול המרושל שבשערי, עוטה על עצמי גלימה בדמות חיתול טטרה - ובתוך מאיות השנייה שועטת באמוק אל עבר המטרה במהירות שלא היתה מביישת את מריון ג'ונס בתקופת הסמים שלה. המטרה: להציל את העולם מסכנת ההכחדה הממשית המסתמנת, או לפחות את עור התוף של תושבי השכונה. בוקר טוב, עולם. 

"מה, היא גרה איתנו עכשיו?" שאלתי את עצמי כשהבטתי מהופנטת בבוסית החדשה שלי. מימיי לא האמנתי ש"ממרומי" גיל 30, אני, העצמאית, הפייטרית, זאת שפסלה אינספור מערכות יחסים בטענה ש"חונקים אותי", אמצא את עצמי במצב של כניעה טוטלית. לא כי לוהקתי לסרט ההמשך של "50 גוונים של אפור", אלא כי את חיי מנהלת כרגע מעסיקה שקורות חייה מסתכמים בשורת תאריך הלידה. אין אפילו טלפון או אי־מייל לחזרה.

לצד האושר הגדול שאני חווה (צדקתם! זו אהבה שאי אפשר לתאר במילים), אציין כי שורות אלה נכתבות בדם. וזה לא דימוי - באמת נכנסתי הרגע עם הראש במשקוף מרוב עייפות מצטברת. 

•••

זה נקרא "חופשת" לידה. תקופת הכשרה למאסר עולם של חרדות שנקרא "אימהות", הטומן בחובו שאלות קיומיות שאת התשובות להן איני מתכוונת לקרוא אצל המומחה להגברת חרדות - ד"ר גוגל. בכל זאת, למדתי משהו בתקופת ההריון.

ובכן, במהלך "חופשת" הלידה הזו יש לא מעט מנהלות ופעילויות. הראשונה מתחילה במטה התינוקות בישראל, טיפת חלב (ואיפה הטיפה הזו כשאמא טרייה צריכה כוס קפה, למען השם?). השאלה הראשונה שנשאלתי שם כאם טרייה ונרגשת היא אם יש מחלות במשפחה. השבתי לעצמי שאבי נפטר לפני כשנה ממחלת הסרטן, וגם חמי נפטר מאותו השטן. האחות המקסימה המשיכה בחיוך רחב ושאלה "עוד משהו?" - אז הסברתי שאצלנו במשפחה צנועים, מתמחים רק בסרטן ויש לנו קצת אלרגיות לחוסר טאקט, אבל מזה דווקא לא מתים.

מפתיע שבשלב הזה היא לא המליצה לי לפנות ליועצת בתחום, שהרי רגע לפני שהספקתי לסגור את הרגליים בחדר הלידה לא היה אדם, לרבות העוזרת למנקה וסמנכ"לית ועד הבית, שלא היססו לדחוף לי המלצות ליועצות לענייני הנקה, שינה, גרעפסים וסינג'ור בעלים וקרובי משפחה בדרגות שונות. מזה דווקא מצאתי דרך להתחמק: לאנשים מהזן המסוכן הזה למדתי מהר להציג את הנייד שלי, שמצויד באלפי תמונות של הבוסית, כלומר התינוקת. אם הם אמיצים וממשיכים "להמליץ", אני אפילו מקרינה להם וידאו שלה (באורך מלא!) עד שהם נאלצים לברוח מהמקום בבהלה. אולי עוד אהפוך ליועצת לדחיית ממליצים על יועצות, נראה.

כשאת ב"חופשת" לידה, החברות הכי טובות שלך (מלבד חזיות ההנקה) הן נשים נוספות במצבך. כך מצאתי את עצמי נגררת על ידי חברה כריזמטית למעגל אימהות, שנהיה טרנדי בשנים האחרונות. בהתחלה חששתי לדרוך במקום מסוג זה: השם הביא לי את הקריז, ללמוד עיסוי הוליסטי לתינוק זו לא בדיוק משאת נפשי, וטראומת עבר (של המורות שלי) מלמדת שכל ישיבה כיתתית שלי במעגל מסתיימת בעמידה. שלי, בפינה. אך בחיים יש גם הפתעות טובות, והמעגל נגע לליבי. בכל זאת, נשים שמציגות בין השאר תלונות על הגברים שלהן הזהות לאלו שיש לך על הבעל שלך, שיחיה - הופכות אוטומטית לראויות להערכה בעינייך.

כך גם חשפתי את מעמקי נפשי ושיתפתי לאחרונה את בעלות בריתי החדשות בתרגיל הסודי שלי. הוא נערך מדי יום בשעה חמש לפנות בוקר, כשאני מתעוררת עם העטלפים. זאת כדי להתייצב בחדר הכושר לאימון שיחזיר אותי לאיזושהי גיזרה אחרי פוגרום ההריון. ברגע שאני מזהה ולו תנועה הכי קטנה של התינוקת בעריסה, החימום שלי מתחיל. בתוך חמישה צעדי רדיפה בדיוק אני מחוץ לדלת הראשית, מדלגת לי באושר במורד המדרגות עד לחניה, ושם ברכב אני קוראת את העיתון בנחת עד שיפתחו את המכון. כמה אדרנלין מספקת תחושת ניצחון כזו על כך שמשמרת ההאכלה, הגרעפס, החיתול ומה שבתוכו עברו אוטומטית אל בעלי היקר. מזל שהיום, בניגוד לפעם, האבות מעורבים בעסקי הילדים הודות לאימהות כמותנו שדאגו לעשות לגברים סטריליזציה.

המעגל שזילזלתי בו בעבר זורם כיום בעצמותיי ואני מקבלת כל קופון שנשלח בקבוצת הווטסאפ שלו ברצון רב. כמו כן, כיום אני מפיצה את בשורתו אל חברות יולדות ומדי שבוע מצרפת עוד אחת ועוד אחת. לא ברור לי למה מראים לי פתאום כל כך הרבה סרטים של תינוקות אחרים.

•••

למרות כל הציניות, האימהות הזו באמת מעצימה. כל יום אני עוסקת בפעילות אקסטרימית אחרת. לדוגמה: מסע כומתה בקניון גבעתיים או שופינג מלבב בסופר־פארם. שם, בזכות העגלה ועם הסגולה, ממהרים לפתוח בפניי דלתות. אני מסתכלת על הילדה שלי גדלה ולא מאמינה איך חייכתי בהתרגשות רק לפני חודשיים כשהאחות באשפוז הגיעה במיוחד לחדרי כדי לשאול אם אני אמא של אריאל, ואיך החיוך הזה נמחק לי באחת מהפרצוף כשהיא הודיעה לי במבט מאשים ש"התינוקת שלך בוכה בתינוקייה".

בכל אופן, כיום ברור לי יותר מתמיד שבכל "חופשת" הלידה הזו אני אחרונת העובדים. לא משנה כמה אתאמץ בתפקידי החדש כאמא ואשקיע את כל כולי, בסיומה של כל משמרת בת שלוש שעות הרי יפלטו לי בפנים. אין לי זכויות סוציאליות בסיסיות ובטח שלא זמן לגשת לבית הדין לעבודה כדי להגיש תביעה. אבל דבר אחד אני מבינה יותר מכל: עד שאריאל שלי תצטרך לעזוב את המעגל ולהתגייס לצבא לטובת ביטחון המדינה, אני ורק אני אחראית לביטחונה. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני צריכה לבדוק מה שלום הבת שלי. היא כבר שבוע אצל הסבתא. לא נעים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו