"זה קרה במלחמת לבנון הראשונה, פחות משנה מתחילת המלחמה. אחי, יהודה, עלה ללבנון כשהוא עוד עם הזקן של החודש מהפטירה של אבא שלנו. הוא שירת בנ"מ, הוא והחברים שלו היו אחרי הטירונות וזו היתה הפעם הראשונה שהם עולים ללבנון כיחידה. שכנעו את אמא שלי להסכים שהוא ייצא ואמרו לה שזה רק לפעילות של שבועיים ומייד הוא חוזר.
"אמא שלי היתה שבר כלי באותו זמן. שבוע לפני שאבא שלי נפטר, גם אבא שלה, סבא שלי, נפטר מדום לב מפתיע, אבל בכל זאת היא הסכימה. אחי עלה ללבנון והם כבר היו בדרך חזרה לישראל. בג'בל בארוכ הכלי שלו התהפך והוא ועוד חבר נהרגו במקום. מספרים שהוא לא היה אמור להיות ברכב הזה אלא ברכב אחר בכלל, אבל הוא התעכב כדי להצטלם על איזה הר ולכן עלה על הרכב האחרון בשיירה".
גם היום, כמעט 37 שנים אחרי התאונה הצבאית הקשה שגבתה ב־3.8.1983 את חייו של אחיו הגדול בהיותו בן 18 בלבד, קולו של מאמן הכדורסל נתי כהן רועד כשהוא נזכר ביום שבו קיבל את הבשורה המרה: "אני זוכר את הערב הזה כאילו זה היה אתמול. היינו במרפסת וראינו רכב צבאי נעצר ליד הבית. חייל אחד ירד, הסתכל בתיבת הדואר וחזר לרכב, לא הבנו מה קורה. היה עוד כהן בבניין והם רצו לראות שזה אנחנו.
"בהתחלה אמרו לנו שיהודה נפצע קשה, ובתור ילד בן 10 דמיינתי לעצמי שהוא חבוש, כמו בסרטים. אחר כך, לאט־לאט, הם הודיעו לנו שהוא נהרג. זה היה שבר מאוד גדול. בלילה העלו אותי לישון אצל חבר, ניסו לשמור עלי. היה ערב קשה".
"החוסר והכאב התעצמו"
כהן ממשיך: "באותו הזמן אחותי ביקרה את הדודים שלנו, שגם להם היה בן בלבנון במלחמה. הקצין והחיילים רצו להודיע גם לה, אז הם נסעו לשם. הדודים שלי ראו מהחלון את הרכב הצבאי, חשבו שבאו לספר להם על הבן שלהם, והתעוררה שם מהומה גדולה. התחילו צעקות ובכיות, עד שהם הבינו מה בדיוק קרה. מאז אחותי לא יכולה לבקר שם, במשך שנים היא התרחקה מהם".
איך ילד בן 10 מתמודד עם כל כך הרבה בשורות קשות בזמן כל כך קצר?
"זה משהו שלא מתאוששים ממנו. החיים משתנים. כל הפרספקטיבה וכל ההתמודדות עם דברים משתנה. זה גרם לי להתחשל, להתבגר הרבה יותר מהר. לקחתי על עצמי אחריות הרבה יותר מהר מכל ילד. אבא היה חולה בסרטן במשך שנה ואיבדנו אותו בשלבים. זו היתה תקופה קשה והכדורסל החזיק אותי. שיחקתי באותו זמן בהפועל חולון, והייתי מהילדים שכל היום עם הכדור. אלה היו תקופות שכל היום הייתי במגרש.
"כשאבא היה חולה 'ברחתי' לשחק כדורסל כדי להיות במקום אחר. בתקופה אחרי ששלושתם נפטרו, הדחקתי את המצב על ידי הכדורסל, זו היתה הדרך שלי להתמודד. אם לא - יכול להיות שהייתי משתגע. הכדורסל זה מעבר למקצוע בשבילי, זה היה קרש הצלה. הייתי נשאר שעות במגרש, לא חוזר הביתה. כנראה זה מה שהוביל אותי למה שאני היום. התאהבתי באימון והתחלתי כבר בגיל 17, הרגשתי שאני משפיע, עוזר ונותן".
הזמן מרפא את הכאב?
"הזמן אולי גורם לדברים לחלחל, אבל ממש לא מרפא את הכאב. עברו מאז 37 שנים ואני מדבר איתך ומתרגש תוך כדי. הפצע עדיין קיים. אני מרגיש שבגלל שהייתי בן 10, מאז זה רק הלך והחמיר. ככל שהתבגרתי החוסר והכאב הלכו והתעצמו.
"אני כל הזמן נזכר שיהודה מאוד אהב אותי. הוא היה גדול ממני בשמונה שנים ותמיד כשהיה מגיע הביתה הוא היה רודף אחריי כדי לנשק אותי בלחיים והייתי בורח. הוא היה בחור נאה, עם תלתלים, ואני זוכר שתמיד היו סביבו המון בנות. יש לי תמונות בראש שהוא לוקח אותי לים ויש סביבנו הרבה חברים וחברות".
על הרגעים הקשים כאח שכול, מספר כהן: "בגיל 13, בפעם הראשונה שקראתי עליו קדיש זה היה יום מיוחד בשבילי. כשהתגייסתי לצבא חשבתי לעצמי 'בוא'נה, זה הגיל של יהודה', וזה שוב הציף אותי ברגשות. גם כשהתחתנתי נזכרתי בו ובאבא, זה מלווה אותך כל הזמן".
.jpeg)
"זה תמיד שם"
כהן (46) עובד קרוב ל־30 שנה כמאמן כדורסל. כיום הוא משמש מנהל מקצועי של מחלקת הנוער של מכבי אשדוד, ובמקביל מאמן את מכבי הוד השרון מהליגה הלאומית. "זכיתי באליפויות ובגביעים עם הנוער של הפועל חולון ואף פעם אין שמחה נקייה", הוא מבהיר, "תמיד היא מהולה בעצב ובמחשבות 'מה היה קורה אם'. לפני כל משחק חשוב אני מדבר עם יהודה ועם אבא, זכרם לברכה. חקוק לי בזיכרון שלפני העלייה למגרש בחצי גמר אליפות אירופה עם נבחרת הקדטים, לפני כמה שנים, הרמתי את העיניים לשמיים וביקשתי מהם עזרה. אין מה לעשות, זה תמיד שם".
בעקבות נגיף הקורונה הורה משרד הביטחון למשפחות השכולות לא להגיע לבתי העלמין במהלך יום הזיכרון. כהן ומשפחתו מתכוונים לציית להנחיות, ועלו לקבר של יקירם ביום שישי האחרון. "אנחנו לא נעלה לקבר ביום הזיכרון", מסביר כהן, "אני שומע משפחות שכולות שכועסות על הממשלה, אבל אני לא מסתכל על זה ככה. ביום הזיכרון תמיד צפוף, וטוב שמנעו את זה, כי אני חושב שזה לטובת הבריאות של כולנו. הם ציוו לנו את החיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו