"תמיד הרגשתי שאני תלמידה גרועה, היום אני יודעת שהייתי תלמידה שקשה לה. בשנות ה־70 לא היתה בכלל מודעות לאבחון ילדים ולא קראו לזה הפרעת קשב. עברתי חוויות מזעזעות בתיכון עד שעברתי לבית ספר קטן ואינטימי, שהציל אותי". כך מספרת הסופרת הדס ליבוביץ', שלפני 11 שנה החלה לכתוב לילדים, ובספריה היא משחזרת את האתגרים, הכאבים והמצוקות של ילדותה, ומעניקה לקוראיה הצעירים, ואגב כך גם לעצמה, תקווה ועוצמה שלא תמיד היו לה.
אחרי שכתבה את ספרי הילדים "גור של דינוזאור" (2010), ואת "מלך השוטרים של האריות" (2012), ליבוביץ' מספרת שהיתה בתקופה מיוחדת שבה "הלב שלי היה במקום מאוד פתוח, וממש נכנסתי חזרה לילדה שהייתי. חשוב היה לי לעזור לילדים למצוא את הכוחות שלהם. יאנוש קורצ'אק כתב פעם שלילדים יש הכי פחות שליטה על החיים שלהם, אבל אני מאמינה שיש להם המון כוח ויכולות, ורציתי לתת תחושת ערך לילדים, שתעזור להם לעזור לעצמם במצבים מורכבים".
כך נולדה הגיבורה שובת הלב ליבי, ילדה בכיתה ג', חכמה ורגישה, שמתקשה בלימודים, אבל מפגינה לא מעט תושייה. שני ספרים כבר יצאו בסדרת ליבי, אשר זכתה בעיטור "הפנקס" לספר ראשית קריאה מצטיין, ואף נכנסה לתוכנית "שמחת הקריאה" של משרד החינוך. אנחנו נפגשות לרגל צאתו של "ליבי 3, או: מה קרה ביום המעצבן בשנה", וליבוביץ' מצוידת בסקופ: בקרוב נוכל לחזות בעלילותיה של ליבי על המסך הקטן.
בספר השלישי בסדרה חוזרת ליבי עם הרפתקה שמתחילה ביום קשוח במיוחד. ניר, הילד שיושב לצידה, מציק לה בלי הפסקה. הוא מקובל ממנה וזוכה לתמיכה חברתית, וכשהוא צוחק עליה, הכיתה צוחקת איתו. עד שיום אחד היא בורחת מהכיתה ומכאן מתחיל הטוויסט בעלילה. ליבי מוצאת גור חתולים קטן ודרכו מגלה שניר אינו כפי שהוא נראה במבט ראשון.
עזרה דרך דמיון
ליבוביץ', עוד מעט בת 50, נשואה, אם לשלושה (11, 18 ו־20) + כלב, עברה לפני שהפכה לסופרת גלגולים רבים בחייה. היא בעלת תואר ראשון בספרות עברית ותואר שני בתרבות הילד והנוער מאוניברסיטת תל אביב. בין שאר עיסוקיה היתה דוברת תיאטרון באר שבע, מנהלת פרסום ב"קשת" וגם מבקרת ספרי ילדים בעיתון "העיר". בתקופה הזאת, לדבריה, "ראיתי את השדה במלואו: יש ספרים, כמו גם מופעי תרבות, שאני מקפידה להתרחק מהם ולהרחיק את ילדיי. בענייני תרבות, ובעיקר של ילדים, אני מאוד קפדנית. לכן אני גם לא אוהבת את מבצעי ה'שלושה ב־100'. אני לא רוצה לקחת שני ספרים בפשרה. אני מרגישה שמורידים תרבות למטה רק כדי להביא קהל. לא סובלת דברים שנראים לי אגרסיביים, פופוליסטיים או צעקניים".
מאילו ספרים את נרתעת?
"כל ספר שמריח כמו ספר דידקטי, שבא ללמד משהו או שהורים נעזרים בו - קשה לי. מטרתה האחת והיחידה של ספרות ילדים, או של ספרות בכלל, היא הנאה ועניין. סיפור שבא לקדם אג׳נדה כזו או אחרת - בעיניי לא עונה להגדרה הזו. אני חושבת שילדים לומדים דרך חוויות אמיתיות ולא מובנות או עם מטרה. רציתי לכתוב סיפורים שיכולים לקרות לכל ילד או ילדה בכל מקום, בלי לוותר על מקומות הקושי והתסכול. כשאני פוגשת ילדים שאומרים לי 'כתבת את הספר עלי', אין מחמאה גדולה מזו עבורי".
ספר הילדים הקודם שלה, "מטאטאים רוקדים בחורף" (צלטנר) שנכנס לרשימת מצעד הספרים של משרד החינוך והתרבות, עוסק בשואה מפן מקורי, ומתאר יום בחייהם של אליס ואביה, אדון לוין העיוור, שהועסק בברלין בבית מלאכה לייצור מברשות ומטאטאים של חסיד אומות העולם, אוטו ויידט.
איך הגעת לכתוב ספר על השואה?
"אבא שלי, פרופ' בנימין גדרון, עשה מחקר מטורף על ההיסטוריה של המשפחה שלו, כי חשב שאין לנו סיפור שואה, וכשהתחיל לחקור הבין שאמנם סבא שלו עזב את ברלין לפני המלחמה, אבל גילה שלאמא של סבתא שלי היו עוד שישה אחים ואחיות שחיו בברלין עם משפחותיהם, וכולם נמחקו. זה משהו שאף אחד לא דיבר עליו. הוא החליט לקחת אותנו למסע שורשים, והגענו לבית המלאכה שבו אחד מאחי־אמה של סבתא שלי, זיגי פריד לוין, עבד כעיוור אצל אוטו ויידט שהעסיק בעיקר יהודים, עיוורים וחירשים, מתוך רצון לעזור לחלשים.
"את הסיפור בחרתי לספר מנקודת המבט של הילדה, אליס, שקראו לה שיינה, שמלווה את אביה לבית המלאכה. גם היא, כמו ליבי, היא גיבורה של יומיום, למרות שזה סיפור על דבר גדול. לא התיימרתי לכתוב סיפור על קורות היהודים בברלין, אבל יש בו אמירה משמעותית על נקודות מבט, על אור וחושך, על מתי אני רואה אדם שעומד מולי ומה אני יכולה לעשות למענו. הוא יצא לאור בתקופת הקורונה, ולא ידענו איך לדבר עם ילדים בתקופה כל כך קשה על עוד תקופה קשה. בסופו של דבר יצא מהתזמון הזה גם טוב, כי ילדים חוו בתקופת הקורונה צמצום, מה זה להיות מוגבל, להיות בעולם שלא כל מה שבא לך אתה עושה. בספר הזה הילדה עוזרת לאביה, והוא עוזר לה, והיא לעצמה בעזרת דמיון, ואוטו ויידט עוזר להם והעובדים עוזרים אחד לשני. זו תובנה מאוד משמעותית על החיים שלנו פה".
להקשיב ללב
ליבוביץ' מעמידה את הגיבורות שלה בטריטוריות נטולות הורים בדרך כלל. ההורים קיימים, אבל הם ברקע: "אני מאמינה שהורים מחרבים כל אפשרות לגילוי אמיתי בילדות. הרפתקה טובה לא יכולה להתרחש כשההורים נמצאים בסביבה, הם תמיד יהיו בתפקיד מקלקלי השמחות.
"לא במקרה בכל ספרות הילדים לדורותיה הורים הורחקו מהתמונה, מסיבות טראגיות או אחרות. כדי שילדים יגלו את הכוחות האמיתיים הטמונים בהם, הם צריכים להתמודד עם בעיות, ללמוד להיעזר באנשים סביבם, ולפצח את הקושי בעזרת הכוחות הפנימיים שלהם. אני מקפידה להציב את ההורים תמיד בפריפריה של הסיפור, כמו חוף מבטחים, אבל ההחלטה אם להיעזר בהם תלויה בדמויות שלי, וחלק מההחלטות הטובות שליבי מקבלת, לדוגמה, נעשות מתוך הקשבה ללב שלה, גם אם הן לא מתיישרות עם אלה שאמה היתה מאשרת בזמן אמת".
ליבי היא גיבורה פמיניסטית?
"ליבי היא גיבורה פוסט־פמיניסטית, היא אחרי השלב שבו צריך להוכיח. יצאו המון ספרים בשנים האחרונות על גיבורות גדולות מהחיים, אבל אני חושבת שדווקא גיבורות כמו ליבי, גיבורות של יומיום, הן אלה שקל יותר להזדהות איתן ולהבין משהו על הכוחות הפרטיים שלך. מתוך הרבה התמודדויות כאלה, בסוף צומחות נשים חזקות ודעתניות, בעלות קול בעולם הזה. אולי אפילו נשים גדולות מהחיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
