לכבוד יום השואה החליט הסניף הירושלמי של ״מכון לאו בק״ לעשות נפשות ליוזמה של חוקרים ואנשי אקדמיה, רובם פעילי שמאל, המתנגדים ל״הגדרת האנטישמיות״ של ״הברית הבינלאומית לזכרון השואה״ (IHRA) מאחר שזו משמשת בסיס לקביעה שתנועת החרם על ישראל, ה-BDS, היא תנועה אנטישמית. מכון ליאו בק, גוף העוסק בחקר ההיסטוריה והתרבות של יהודי גרמניה ופועל לבקש את ״המורשת הליברלית״ של חלקים מיהדות גרמניה מקדם למעשה יוזמה שהחלה במסמך הנקרא ״הצהרת ירושלים על אנטישמיות״, שפורסם לפני כשבועיים בחתימתם של כ-200 אנשי אקדמיה מישראל ומהמערב - בעיקר ארה״ב וגרמניה - המציע הגדרה חלופית לאנטישמיות. העומד מאחורי היוזמה הוא ״מכון ואן ליר״ בירושלים.

״בעוד שהצהרת ה-IHRA אינה מפרידה את המאבק באנטישמיות מהמאבק הפוליטי הישראלי-פלסטיני, הצהרת ירושלים מבקשת להפריד בין המאבק באנטישמיות לבין טיעון וביקורת פוליטית על ישראל״, נאמר בפרסום של ״מכון לאן בק בירושלים״. 

מדוע אם כן היה צורך ב״הצהרת ירושלים״? מנסחי ההצהרה מבהירים: ״בהגדרת ה-IHRA מובאות 11 דוגמאות לאנטישמיות. שבע מהן מתמקדות במדינת ישראל. לנוכח הדגש המוגזם על זירה אחת, עולה בבירור הצורך בהבהרת הגבולות הלגיטימיים של חופש הביטוי והפעולה הפוליטיים בנוגע לציונות, לישראל ולפלסטין". לדבריהם, לצד "חיזוק המאבק באנטישמיות" יש לפעול ל"הגנה על מרחב לדיון פתוח בשאלה הטעונה בדבר עתיד ישראל/פלסטין". 

מה מבקשים למעשה מעל ל-200 מנסחי ״הצהרת ירושלים על האנטישמיות״ - אנשים שעוסקים בחקר אנטישמיות, שואה, לימודי יהדות וישראל ולימודי המזה״ת - להשיג? בקצרה, את ההתעלמות ממונח המפתח ״פלסטין״, ובכך להלבין את האנטישמיות האנטי-ישראלית הפלסטינית, שכבר מזמן נחשבת למקובלת ומובן מאליה בעולמו של השמאל הליברלי-פרוגרסיבי. 

מנסחי ההצהרה מבחינים בעניין ״ישראל ופלסטין״ בין שני מקרים: דוגמאות לגילויים אנטישמיים; ודוגמאות להשקפות או למעשים שאינם אנטישמיים. 

ומהם גילויים ש"אינם אנטישמיים"? מנסחי ההצהרה מונים שורה של דוגמאות, ביניהן, תמיכה בדרישות הפלסטינים לצדק, לזכויות אדם ולמימוש מלוא זכויותיהם הפוליטיות, הלאומיות והאזרחיות; ביקורת על הציונות או התנגדות לציונות כצורה של לאומיות; גם השוואה של ישראל למקרים היסטוריים אחרים, לרבות קולוניאליזם התיישבותי או אפרטהייד, איננה אנטישמית וכמובן - חרם, משיכת השקעות וסנקציות הן "אינן אנטישמיות כשלעצמן", וכן הלאה.  

כאן עולה ללא כחל וסרק האג׳נדה הפוליטית הרדיקלית של מנסחי ההצהרה: הענקת לגיטימציה שלילת הציונות והלאומיות היהודית, שימוש במונחים כ״אפליה גזענית שיטתית״, הענקת הכשר לחרמות על ישראל, לביקורת מופרזת ולדיבור בלתי סביר, השוואתה המופרכת של ישראל לדרום אפריקה של האפרטהייד או למעצמות הקולוניאליות, ומעל לכל התעלמות מוחלטת מהאלמנטים האנטישמיים הברורים והמובהקים של ״התנועה הלאומית הפלסטינית״. כל אלה הופכים את ההצהרה הזו למניפסט פוליטי מובהק. רחוק מאוד מאותו "כלי אקדמי" שמנסחי ההצהרה טוענים שהם מבקשים להציג. 

משרד החוץ הגרמני, באמצעות שגרירות גרמניה בישראל, מעורב מאוד בפעילות ״מכון לאו בק ירושלים״. מכאן עולה השאלה, האם על משרד החוץ הגרמני מקובלת התנגדותו של המכון להגדרת האנטישמיות הבינלאומית שאומצה ע״י ממשלת גרמניה והבונדסטאג הגרמני והיוותה בסיס להחלטה פורצת הדרך שהגדירה את תנועת ה-BDS כתנועה אנטישמית? 

המקרה הזה עשוי לחשוף מעט מהדינמיקה הפנימית בתוך המערכת הגרמנית, ואולי מתח הקיים בנושא בין נבחרי הציבור לגורמים פקידותיים. זו לא הפעם הראשונה: בדצמבר האחרון פורסמה בברלין קריאה של ראשי גופי תרבות גרמניים, רובם ממומנים ע״י ממשלת גרמניה, המגדירה את החלטת הבונדסטאג בעניין ה-BDS כפגיעה בחופש הביטוי והדעה. אחד האישים שהיו מעורבים בניסוח הקריאה הזו היה פקיד בכיר מאוד במשרד החוץ הגרמני. בעקבות המחאה מחלקת הייעוץ המשפטי של הבונדסטאג הבהירה שההחלטה בעניין ה-BDS אינה בעלת תוקף משפטי מחייב. כלומר היא אקט סמלי בלבד חסר משמעות מעשית. 

במילים אחרות: פקיד בכיר במשרד החוץ הגרמני פעל לעקר החלטה של בית הנבחרים הגרמני מתוכן. הממסד הפקידותי פועל נגד החלטות הממסד הפרלמנטרי הגרמני בענייני אנטישמיות הקשורים לישראל. הו, הבנאליות. 

העובדה שגוף כ״מכון לאו בק ירושלים״, שנהנה מתמיכה נדיבה של ממשלת גרמניה, מצא לנכון לקדם את המניפסט הזה ערב יום השואה, מלמדת יותר מכל על איבוד הערכים של השמאל הישראלי. וגם, ככל הנראה, על תפקידם של גורמים בממשלת גרמניה בחתירה נגד מדינת היהודים. הפרסום של ״מכון לאו בק ירושלים״ הוסר בינתיים בעקבות מחאה. אך הכוונה מאחוריו נותרה כשהייתה.