"אתה יודע מהסיפורים שסבא שלך היה גיבור. אבל אתה מתפלא מאוד שאפילו היום - ולא רק בארץ - אנשים ששומעים שאתה הנכד שלו ניגשים וממש מבקשים לנשק לך את הרגליים. הוא הציל אלף יהודים. זה עשרות אלפי צאצאים שחיים היום רק בזכותו". מוריס אשכנזי מדבר על סבו, הרב שמעון פסח, ומתרגש. הבוקר, בטקס יחיד מסוגו המוקדש להוקרת פועלם ולהנחלת מורשתם של יהודים שהצילו יהודים אחרים במהלך השואה, יקבלו אשכנזי ובני משפחתו בשם הסב את אות המציל היהודי.
סיפוריהם של חסידי אומות עולם, שלרוב אינם יהודים, מקבלים תהודה רחבה. ואולם יש עוד אלפי סיפורים של יהודים שהצילו בחירוף נפש, תוך סיכון חייהם וחיי משפחתם, מאות ואלפי יהודים ברחבי אירופה. אחד מהם היה הרב משה שמעון פסח (1869-1955) שהיה דמות קהילתית יוצאת דופן. הוא שימש רב ואחר כך הרב הראשי של העיר וולוס ביוון במשך 63 שנה. כצאצא למשפחת רבנים ספרדים מפוארת ביוון, הוביל את הקהילה היהודית של וולוס, שמנתה כאלף איש, בתקופה מלאת תהפוכות. במרכז בני ברית מספרים שהרב פסח יזם והוביל את הצלת הקהילה היהודית בעיר בתקופת הכיבוש הגרמני, הישג נדיר במדינה שבה נרצחו מרבית תושביה היהודים. הוא גם הקים יחידת פרטיזנים שהצילה חיילים ממדינות הברית אשר נקלעו למצבים מסוכנים בסביבות וולוס ונלחם נגד הגרמנים.
שיתוף פעולה בין־דתי
תחילת סיפורו של הרב פסח בראש השנה תש"ג, 30 בספטמבר 1943, אז הוא נקרא למפקדה של המושל הצבאי הגרמני, קורט ריקרט, אשר דרש שיגיש לו בתוך 24 שעות רשימה של כל יהודי העיר תוך ציון הנכסים שלהם - לכאורה למטרה התמימה של קביעת האספקה הנדרשת כדי לקיים אותם בתקופת הכיבוש. מלכתחילה לא התכוון הרב לקיים את דרישת הגרמנים, ובמקום זה פתח מייד בסידרת פעולות כדי להציל את הקהילה שלו. אחרי שהעמיד פנים כאילו נרגע ממשמע ההסבר שהרשימה נדרשת מסיבות סטטיסטיות בלבד, הוא ביקש ואף קיבל מריקרט הארכה של שלושה ימים כדי להכין אותה.
הרב ניגש לידידו, הארכיבישוף יואכים אלקסיפולוס, לבקש את התערבותו כדי לברר את כוונתם של הגרמנים. הארכיבישוף יצר קשר עם הקונסול הגרמני בוולוס, הלמוט שפל, אשר היה מקורב אליו במיוחד, וזה מסר לארכיבישוף בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שעל היהודים לעזוב את וולוס לפני תאריך היעד. הארכיבישוף - אשר מת ב־1959 והוכר על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם ביוזמת הקהילה היהודית בוולוס - מסר את הידיעה הזאת לרב פסח וצייד אותו במכתב עבור הכמרים והתושבים בערים הנידחות בהרים שמסביב לעיר ובו הפציר בהם לסייע ולהגן על היהודים בכל דרך. יוזמתו של הרב צלחה, ובסיוע של ראש העיר, פקידים נוספים ומפקד המשטרה העירונית הצליחו אנשי המחתרת היוונים להבריח את רובם של היהודים אל ההרים בתוך שלושה ימים. 130 יהודים נותרו בעיר וגורשו בחודש מארס למחנות ההשמדה.
לדברי אנשי מרכז בני ברית, "ההחלטה לפנות את כל הקהילה לא היתה החלטה קלה עבור הרב פסח, בהתחשב בתנאים הקשים הידועים בהרים ובחורף המתקרב, אבל הוא היה נחוש להוציא לפועל את תוכניתו. בריחתו של הרב פסח נתנה את האות להתחלת המנוסה של שאר חברי הקהילה. כל הנמלטים מצאו מקומות מקלט בהרים בסיוע המחתרת היוונית. הגרמנים קבעו כופר על ראשו של הרב. שניים מבניו נתפסו על ידי הגרמנים בערים אחרות, שם לימדו תורה, ונרצחו במחנות ההשמדה, ואשתו מתה מצער במהלך תקופת המסתור על מות בניה".
בנו את העיר החרבה
אבל רוחו של הרב פסח לא נפלה. "הוא הקים יחידת פרטיזנים אשר סייעה לחיילי צבאות הברית שניסו להתחמק מהגרמנים ואף לחמה נגד הגרמנים - פעולות שבעבורן קיבל הרב פסח אותות כבוד לאחר המלחמה ממפקד כוחות הברית באזור הים התיכון וממלך יוון פאול. לאחר המלחמה הרב פסח חזר לוולוס עם 700 יהודים שניצלו ונרתם למאמצים לבנות מחדש את העיר החרבה", סיפרו במרכז בני ברית.
ב־1946 נבחר הרב פסח לאב בית הדין ולרב הראשי של יוון, תארים שנשא בהם עד יום מותו. בחודש אפריל 1955 פקדה את וולוס רעידת אדמה חזקה. הרב הקשיש נאלץ לגור באוהל ולאחר מכן ויתר על ביתו כדי שייבנה במקומו בית כנסת חדש. הוא נפטר זמן קצר אחר כך, ב־13 בנובמבר. כהוקרה לתרומתו ליהדות יוון הרב פסח ואשתו שרה נטמנו מחדש ב־1957 בחלקת הרבנים בהר המנוחות בירושלים לצד הרב הראשי בן ציון עוזיאל. הספרייה המקיפה שלו, שבה אלפי ספרים ומסמכים שנאספו על ידי הרבנים לבית פסח לאורך הדורות, הועברה על פי צוואתו לירושלים והיא נשמרה כחטיבה נפרדת במוסד יד בן צבי.
נכדו של הרב, מוריס אשכנזי (65), שיקבל את הפרס בשמו של הסב, סיפר ל"ישראל היום" על המשפחה: "היו לו שישה ילדים ויש שלושה נכדים שמכירים היטב את הסיפור מכל מיני מקורות. הוא עוד הספיק להיות המוהל שלי. הוא סיפר הרבה לאמא שלי והיא סיפרה לנו על מה שקרה בתקופת השואה, וזה לבד מכל האנשים שפגשנו בכל מיני מקומות, גם ביוון, שסיפרו לנו עליו.
מוריס אשכנזי עם תמונת סבו. "אנשים היו שומעים שאני הנכד של הרב פסח ומנשקים לי את הרגליים" /// צילום: יהושע יוסף
"אנחנו יודעים שביוון היו שתי קהילות יהודיות שניצלו, אחת מהן בזכות סבא. הוא היה איש פעלתן. הוא פעל במחתרת, אירגן את נתיב ההברחה של החיילים. מפליא אותי שבכל מיני הזדמנויות נתקלתי באנשים מבוגרים ששמעו שאני נכד של פסח או הבן של רבקה והיו נופלים עלי ומנשקים לי את הרגליים בגלל הדברים שהם עשו. יש כמה דורות שמתקיימים בזכותו, ולא רק יהודים - גם נוצרים. הוא היה איש מיוחד במינו. למרות כל הפעלתנות הוא היה איש צנוע ושקט. ככה זה, מים שקטים חודרים עמוק".
הזדמנות לומר תודה
מוריס אמר כי הענקת אות ההוקרה היא הזדמנות טובה להגיד תודה לכל היוונים שהצילו יהודים שברחו לכפרים שלהם באותה תקופה, וכך הצילו את חייהם: "יש הרבה יוונים שהצילו יהודים. הקהילות התפזרו בעשרות של כפרים, אלפים של אנשים ידעו על קיומם של היהודים, וכל אדם שלא הלשין הוא גיבור בעצמו שאף אחד לא אמר לו תודה. אז בצורה עקיפה, זו הזדמנות להגיד לכל האנשים האלה תודה".
אלן שניידר, מנהל המרכז העולמי של בני ברית בירושלים, מוסיף: "אנחנו יודעים על אלפי סיפורים של יהודים שעסקו בהצלת יהודים בשואה. יש מקרים שהצליחו כמו של הרב פסח, יש מקרים שלא. יש מקרים רבים שלא הצליחו אבל ניסו, תוך סיכון עצמם ומשפחתם כדי להציל יהודי. זה קרה בכל המדינות הכבושות, גם בגרמניה, אבל ב־15 השנים האחרונות העלינו על נס את פועלם של מצילים יהודים במדינות שונות כמו הולנד, סלובקיה, יוון, צרפת, איטליה ועוד".
שניידר מסביר מדוע היה חשוב להוקיר דווקא אנשים דוגמת הרב פסח: "לחסיד אומות העולם יש הגדרה בחוק. אנחנו ראינו לנכון דווקא להכיר בסיפורים של היהודים שעשו מעל ומעבר. לא כאלה שסייעו לבן או לקרוב משפחה במחנות. אנחנו חושפים את אותם הסיפורים שהם יותר כלליים. אנחנו מוצאים אנשים שהיה להם הרבה מאוד אומץ - ומעניקים להם את ההוקרה המגיעה להם על פועלם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
