לפני 70 שנים בדיוק, בליל 12 באוגוסט 1952, במרתפי הכלא לוביאנקה במרכז מוסקבה, התחולל מחזה מזוויע - אחד מני רבים ואופייניים לתקופתו של סטלין. 13 אנשים הוצאו להורג בירייה בהאשמות מצוצות מן האצבע, כשפשעם היחיד - כפי שהיה ידוע היטב להם ולרוצחיהם - הסתכם בהיותם יהודים.
13 הקורבנות של הלילה ההוא לא היו מתנגדי המשטר הקומוניסטי. רחוק מכך. הם שירתו נאמנה את הרעיון שהונח בבסיס המדינה הסובייטית - מי מתוך ההזדהות עימו, מי מתוך שיקולי קריירה, ומי מתוך שילוב בין השניים. הם זנחו במופגן את הזהות הדתית והלאומית של אבותיהם, אימצו בחדווה את הסיסמאות של "העם הסובייטי, שבו בני כל הלאומים רצויים ושווים", וקיוו שמנגנון הדיכוי הדורס מיליוני קורבנות אחרים יפסח לפחות עליהם, השופרות הנאמנים של המדינה הקומוניסטית.
אף שכולם כבר שהו במעצר 4-3 שנים, עברו עינויים אכזריים ולמדו על בשרם את נפלאות "הצדק הסובייטי" - המשיכו ככל הנראה לקוות לנס או למחילה של סטלין, עד לרגעיהם האחרונים. אולי אף נזכרו במילות התפילות, שהכירו בוודאי מבית אבא. זה לא עזר. מכונת הרצח הסובייטית תבעה עוד ועוד קורבנות, ובלילה ההוא קיבלה עוד מנה.
13 הקורבנות השתייכו לצמרת הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, ארגון שהוקם בהוראת השלטונות לאחר פלישת גרמניה הנאצית לבריה"מ. "מצבה של בריה"מ בשלבי הלחימה הראשונים היה רע, והיא נזקקה נואשות לסיוע", מסביר ד"ר שמואל ברנאי, היסטוריון ומומחה לתולדות יהודי בריה"מ מפורום אירופה באוניברסיטה העברית והמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון.
"כדי להקל את קבלת העזרה ממדינות העולם, הנקוו"ד (הבולשת הסובייטית, שתהפוך ברבות הימים למג"ב ואחר כך לקג"ב) יזם את ההקמה של הוועד היהודי האנטי־פשיסטי, שתפקידו היה לנהל תעמולה פרו־סובייטית בחו"ל ולגייס משאבים לטובת המאמץ המלחמתי, בעיקר מיהודי העולם.
"הוועד היהודי האנטי־פשיסטי לא היה היחיד, לצידו הוקמו עוד שלושה גופים בעלי מטרה דומה שנועדו לפנות לקהלי יעד אחרים - הוועד הסלאבי האנטי-פשיסטי, הוועד הנשי האנטי־פשיסטי וועד הצעירים האנטי־פשיסטי - אבל זה היהודי היה יעיל מכולם. הוא אסף תרומות מיהודים בשיעור של עשרות מיליוני דולרים, האדיר את שמה של בריה"מ בעולם וחיזק את התמיכה המוסרית והפוליטית בה במדינות המערב".
בראש הוועד היהודי האנטי־פשיסטי הועמד איש התיאטרון הנודע סולומון מיכואלס, ולשורותיו גויסו אנשי תרבות ומדע בכירים ממוצא יהודי. האחריות לעמידתם בקו המפלגתי הוטלה על יהודי אחר - סולומון לוזובסקי, סגן שר החוץ ומי שניהל את לשכת המידע הסובייטית, גוף התעמולה הראשי של המשטר. הוועד הפיץ בקרב יהודי העולם עיתון ביידיש, הקים הוצאה לאור משלו ועמד בקשר עם גורמים בעלי השפעה בתפוצות היהודיות השונות. מיכואלס והמשורר היידי איציק פפר נשלחו כ"נציגי יהודי בריה"מ" למסעות גיוס תרומות והתקבלו בארה"ב, בקנדה, בבריטניה ובמקסיקו באהבה ובהתלהבות.
"כבר אז גויס פפר על ידי הנקוו"ד והתבקש לרגל אחרי מיכואלס ולדווח עליו", מגלה ד"ר נטליה גרומובה, מומחית לתולדות הספרות של התקופה, ששימשה עד לאחרונה חוקרת בכירה במוזיאון הספרות של מוסקבה. לדבריה, בהמשך הוא יהיה זה שיעליל על חבריו לוועד ויסייע לבסס את ההאשמות המגוחכות כנגדם. אבל כל עוד המלחמה בנאצים נמשכה, תועלתם למשטר היתה כה רבה, שגם אם מופעי האחווה היהודית הרגיזו מישהו בצמרת הסובייטית - לא בשל הזמן לענישה. הנקוו"ד השגיח ואסף חומרים, ביודעו שעת נקם ושילם תגיע. שנים ספורות אחרי הבסת הנאצים היא אכן הגיעה.
הרומן עם סטלין נגמר
"לרדיפה האנטישמית בבריה"מ של אחרי המלחמה היו כמה סיבות", מסבירה גרומובה. "שני סופרים יהודים, וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג, החלו לאסוף חומרים על שואת יהודי בריה"מ שתוכננו להתפרסם כ'ספר השחור', ומיכואלס - בשם הוועד היהודי האנטי־פשיסטי - ניסה לקדם בכל כוחו את הוצאתו לאור. הרשויות אסרו על כך. תשובתן המזעזעת והשקרית היתה שהיהודים טוענים כי הנאצים רדפו אותם, במיוחד בשל יהדותם, בשעה שכל האזרחים הסובייטיים נרדפו באותה מידה.
"כך נולדה המדיניות הסובייטית ששללה את שואת היהודים, ובאה לידי ביטוי, בין היתר, בשלטים שהוצבו באתרי השמדת היהודים, כפי שאני זוכרת עוד מילדותי. בכולם נאמר 'כאן נרצחו אזרחים סובייטים', בלי להזכיר את המילה 'יהודים'. נושא השואה והעובדה שהיהודים מצויים בדרגה מיוחדת במדרג הקורבנות - הפריעו לתמונת העולם שהמשטר הסובייטי ביקש לקבע.
"במקביל, קרו שני דברים נוספים. ראשית, העולם שאחרי המלחמה החל להתחלק לשני מחנות, ואנשי הוועד היהודי האנטי־פשיסטי שלהם יש קשרים, מכרים וקרובי משפחה מעבר ל'מסך הברזל' היורד - הם הראשונים לעורר את החשד. שנית, קמה מדינת ישראל, והתקוות והכוונות של סטלין שהמדינה היהודית תהיה שלוחתו הנאמנה במזרח התיכון נכזבו בתוך חודשים בודדים. במקום זאת, הוא ראה דווקא תופעה הפוכה: הגעתה של גולדה מאיר, השגרירה הראשונה של ישראל במוסקבה, עוררה גל של התלהבות והזדהות בקרב היהודים המקומיים. זה כבר היה ממש בלתי נסבל בעיני הרודן. מבחינת המשטר, הגיע הזמן לטפל ביהודים, ובראש ובראשונה בוועד היהודי האנטי־פשיסטי שהיה להתגלמותם".
את לוזובסקי פיטרו ממשרד החוץ כבר ב־1945, וכעבור שנתיים שללו ממנו גם את ראשות לשכת המידע הסובייטית. אבל הקורבן הממשי הראשון היה מיכואלס, הסמל של הוועד בעיני הציבור בבריה"מ ומחוץ לה. בינואר 1948 הוא נרצח על ידי אנשי הבולשת, שהסוו את ההתנקשות כדריסה אקראית.
"מיכואלס נקבר כאישיות ממלכתית בכירה", אומר ד"ר שמואל ברנאי, "אולם כבר בסתיו 1948 הקמפיין האנטישמי מתחיל במלוא העוצמה, והצגתו בידי התעמולה הסובייטית מתהפכת. הוא כבר לא גיבור, אלא סוכן זר. הרשויות סוגרות את העיתון ואת ההוצאה לאור של הוועד, אוסרות את הפעילות של ארבעה בתי ספר ששפת ההוראה בהם היתה יידיש. גם תיאטרון היידיש במוסקבה נסגר, וכל הכרכים בשפה זו מוחרמים מהספריות, יחד עם ספרים ברוסית שמחבריהם היו יהודים.
כל הספרים האלה מוצגים כתעמולה לאומנית ציונית, אף שכמובן תוכנם אינו קשור לציונות, כפי שלאנשי הוועד היהודי האנטי־פשיסטי לא היתה כל זיקה לציונות. בד בבד, אלפי יהודים מפוטרים ממקומות עבודה, ובמקביל לפיזורו הפורמלי של הוועד - אנשיו נעצרים".
כלי משחק בידי השלטון
שום הודעה רשמית על מעצר ראשי הוועד לא פורסמה, והדבר נראה כאילו האנשים פשוט נעלמו. אזרחי בריה"מ, למודי הטיהורים של שנות ה־30 וה־40, ידעו מן הסתם מה משמעות ההיעלמות, אך הסופרים והמשוררים, חברי הוועד, עמדו בקשר עם עמיתיהם במערב. כדי להסתיר את גורלם האמיתי של העצורים, אולצו סופרים סובייטים אחרים לשקר ולספר לעמיתים המודאגים שהם מתראים עם אנשי הוועד. האמת היתה הפוכה: כולם היו בחדרי החקירות, שדמו יותר לחדרי העינויים. כולם, למעט המדען יעקב פרנס, שנפטר בכלא ביום שבו נעצר, ובכך חסך מעצמו הרבה סבל.
"בינואר 1949, ימים ספורים לפני המעצר של משורר הילדים הנפלא לייב קוויטקו, ערכו לו חבריו בבית הסופר המרכזי של מוסקבה חגיגת יובל מדומה", מספרת גרומובה, "לא באמת היה לו יום הולדת, אך חבריו קיוו שאולי מחוות הוקרה במתקן שנועד לפאר את יקירי המשטר יכלה להציל אותו. עוד במהלך החגיגה החלו מברקי הברכה שהגיעו לחתן השמחה להיעלם - סימן ברור לקוויטקו ולבאי השמחה שגורלו נגזר".
ההאשמות הכבדות נגד אנשי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שכללו בגידה, ריגול ו"ניסיון לפצל מבריה"מ את חצי האי קרים במטרה להקים שם מדינה יהודית", תואמו בדרגי השלטון הגבוהים ביותר. לעדויות השקר של פפר נוספו ה"הודאות" של הנאשמים עצמם. כיצד הוצאו ה"הודאות" האלה - ברור לכל מי שמכיר את דרכי הפעולה של החוקרים הסובייטים לדורותיהם.
מדוע, אם כן, החקירה התנהלה במשך שלוש שנים תמימות, שעה שבמקרים אחרים למערכת הצדק הסטליניסטית נדרשו ימים בודדים כדי להסביר שפלוני בגד במולדת הסובייטית ויש להמיתו מייד? ד"ר ברנאי משוכנע שהסיבה נעוצה במאבקי כוח במנגנוני הדיכוי הסובייטיים, ולא בדאגה לבירור האמת. "אין דרך אחרת להסביר את התמשכות החקירה, את פסקי הזמן הארוכים בה או את החלפת החוקרים באלה שביקרו אותם על מיסמוס החקירה", מציין ברנאי. "העצורים היו רק כלי משחק בכיפופי הידיים של האנשים החזקים בצמרת המפלגה והשירותים החשאיים, שהתקוטטו בינם לבין עצמם, כי הרי לכל החלטה היה מחיר אישי עבור אנשי המנגנון.
"אם חותרים לקבוע שהתקיים קשר אנטי־סובייטי של אנשי הוועד, אין מנוס מלקבוע שגם אנשי ממשל בכירים שפספסו אותו - אשמים. ואם מעכבים את החקירה בציפייה לקבל הוראה ברורה מלמעלה, הרי זה פתח להאשמה שקושרים מבפנים מסייעים לקשר האנטי־סובייטי ומחפים על היהודים מהוועד. בקיצור, זהו ההיגיון הפנימי של המשטר הטוטליטרי, ובפרשת הוועד הוא בא לידי ביטוי במלוא העוצמה. החוקרים הואשמו בהיעדר חריצות, נעצרו והוצאו להורג, רק כדי שהמאשימים יתפסו את מקומם, וכעבור זמן מה יואשמו גם הם ויוצאו להורג. אנשי הוועד היו חפים מהפשע שיוחס להם".
פרצו את מחסום הפחד
במהלך המשפט, שהחל בדלתיים סגורות במאי 1952, כפרו רוב הנאשמים ב"הודאות" ובכל המיוחס להם. למרות זאת, התוצאה היתה ידועה מראש. 13 הנאשמים נידונו לגזר דין מוות. בקשות החנינה שלהם נדחו - לסטלין לא היתה סיבה מיוחדת לחוס על עבדיו היהודים - וגזר הדין בוצע בליל 12 באוגוסט 1952.
זכר הלילה ההוא התקבע כ"ליל המשוררים שהוצאו להורג", זאת אף שאנשי הספרות היו מיעוט בין הקורבנות - ארבעה משוררים (פרץ מרקיש, לייב קוויטקו, דוד גופשטיין ואיציק פפר) וסופר אחד, דוד ברגלסון.
"הכותבים האלה היו בעלי כישרון אדיר", מדגישה גרומובה. "כאשר הם הרהיבו עוז לפרוץ את מחסום הפחד, עלה בידם לייצר טקסטים רציניים ועוצמתיים. אציין במיוחד את פרץ מרקיש ואת השיר האמיץ שכתב בעקבות מותו של מיכואלס, שבו הוא רומז בבירור שהאיש נרצח. עם זאת, רוב המשוררים האלה, כמו יתר אנשי הוועד, היו בשר מבשרה של המערכת הסובייטית. בהקשר זה, אין לי משהו מחמיא לספר עליהם - משנות ה־30 הם היללו את המשטר ואת סטלין, ונשבעו לו אמונים. כאן אולי נעוצה הדרמה העיקרית: המערכת טחנה עד דק גם את משרתיה הצייתניים".
זיכרון אנשי הוועד היהודי האנטי־פשיסטי חי ונשמר גם בחלוף 70 שנים. כדי להכיר את הפרשה העגומה לישראלים ערך השנה "אנו", מוזיאון העם היהודי בתל אביב, שורה של אירועים מיוחדים, ובהם הפקה תיאטרלית בשם ״מתאבלים״ של תיאטרון מלנקי, עיבוד בימתי ראשון לכתבי ההרוגים שמגולל את סיפורם הטראגי. המחזה נוצר במקור עבור פסטיבל התיאטרון הבינלאומי שנערך במלנקי ביולי האחרון, בעיבודו ובימויו של מנהלו האמנותי של התיאטרון מיכאל טפליצקי, והוא מבוסס על המחקר של ד״ר מרדכי יושקובסקי, המנהל האקדמי של המרכז הבינלאומי ליידיש.
כבכל שנה, מוקירי זכרם של נרצחי הוועד, ובהם בני משפחותיהם, יתאספו בירושלים ליד האנדרטה שמנציחה את שמותיהם. הסמליות מצמררת: אף שפעילי הוועד הואשמו באהדה לציונות, בחייהם ניסו לברוח מרעיון המדינה היהודית ולהציע ליהודי בריה"מ אלטרנטיבה של ויתור על שאיפה לאומית והתמזגות ב"משפחת העמים הסובייטית". אפשר וצריך להיות יהודים סובייטים, הם שיקרו לעצמם ולבני עמם מאחורי "מסך הברזל". הוצאתם להורג היתה מסמר נוסף, אחרון אולי, בארון הקבורה של האשליה שייתכן דו־קיום בין דיקטטורה קומוניסטית לבין זהות יהודית, ולו גם מקוצצת ומסורסת.
בין מבקרי האנדרטה תהיה גם לובה ברגלסון, הנכדה של דוד ברגלסון, שלא זכתה להכירו. אחרי ההוצאה להורג של סבה, הוגלו הוריה לסיביר כ"בני המשפחה של אויב העם". את כל חייה מעבירה לובה בצל הפרשה ההיא. היא מוצאת נחמה בעבודות האמנות של בתה, אלה פוניזובסקי ברגלסון, אשר יצרה בטכניקה של קליגרפיה ייחודית ציור קיר ענק, ובו משפט מסיפורו של ברגלסון "בין מהגרים" (1927), ומיקמה אותו בברלין, שם נכתב במקור על ידי סבה.
"אחרי מותו של סטלין אנשי הוועד נוקו מאשמה", אומרת לובה, "אבל אני גדלתי בידיעה שאנו, היהודים, שונים ונדחים על ידי הרוב. היטלטלתי בין הבושה שקרוביי דיברו יידיש לבין ההכרה, שבאה אחר כך, שזהותי יהודית. כשלמדתי אותיות עבריות חוויתי אושר שנבע מן הידיעה שאלה בדיוק האותיות שמהן יצר סבי עולמות שלמים.
"הוא נרצח בגלל ההשתייכות והאהבה לתרבות היהודית, אבל ההשתייכות והאהבה נשמרו ויישמרו בכל הדורות - למרות הרודפים את עמנו, למרות היטלר שממנו הסבא ברח, ולמרות סטלין שרצח אותו בשנות ה־50".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו