לאמא שלי קוראים זהבה על שם סבתא שלה שנרצחה בשואה בגיל 39. לסבתא קראו גולדה. זה לא עניין אותי עד שלא הגעתי בעצמי לגיל 39, וקלטתי שזה לא גיל מתאים להחזיר בו לארון את הכלים היפים של פסח ולהגיד: "שנזכה שוב בשנה הבאה", כשבלב את מנחשת שיש מצב שלא; זה גם לא גיל טוב להיות גבוהה ואביבית ולהתווכח עם חיילים, אבל בסוף להוריד מהאצבע את הטבעת שקיבלת מאבי ילדייך ולמסור אותה שוחד לז'נדרמים כי אולי ככה תגיעי לגיל 40.
עוד מעט אני בת 40, אבל אני את הטבעת שלי מכרתי לסוחר זהב ליד שוק מחנה יהודה בגיל 27, קצת אחרי שהתגרשתי. אחלה מזומנים לסגור בהם את החודש.
אבא ואח של אבי ילדיי נרצחו שנים לפני כן, אחרי אוסלו, בחברון, אחת הערים הקדושות שיהודים בשואה חלמו עליהן, עוד לפני שכל מה שחלמו עליו היה לחם. הם כלולים בחללי פעולות האיבה. הילדים הגדולים שלי נקראו על שמם, מעין אנדרטאות חיות כמו אמא שלי.
אבל אמא שלי ידעה מגיל אפס על שם מי היא קרויה, ואני כאמא צעירה לא רציתי ללכלך את השמות של הילדים שלי בדם. הם ידעו שהשמות שלהם הם כמו שמותיהם של סבא מרדכי ושל דוד שלום, אבל לא סיפרנו להם למה. יום אחד, הגיע מישהו לגן חובה ואמר לבכור שלי: "כמה שאתה דומה לסבא שלך השם יקום דמו, הכרתי אותו עוד ברוסיה, אתה יודע שהוא היה אסיר ציון?"
"בטח שאני יודע", השיב החמוד שלי. "הוא גם ניסה לעלות לארץ בשחייה!"
החבר מרוסיה התרשם ואמר: "נכון מאוד. שחה שש שעות באוקיינוס הבלטי עד שתפסו אותו". והוסיף: "אני זוכר גם את היום שבו ערבים רצחו אותו, איזה רצח נורא זה היה. תמסור דרישת שלום בבית".
האפרוח שלי חזר הביתה המום ובישר לנו בלב קרוע שהסבא שהוא קרוי על שמו נרצח. ילד בן 5, אף פעם לא שאל קודם למה הוא לא פוגש את הסבא הזה, הנוכח־נפקד, שבעצם ספג עם בנו בן ה־19 עשרות כדורים, כשניסה להגן על ילדים אחרים שישבו לידו ברכב, ולא הספיק להפוך לסבא.
היום אני יודעת מדוע אמא שלי גדלה מגיל אפס עם הידיעה על הרצח של סבתא שלה, בעוד אני ניסיתי לחפות על התודעה השמית של אפרוחיי: סבתא שנרצחת בפולין הרחוקה אינה סבא ודוד שנרצחים מרחק שתי דקות הליכה מהמקום שבו נמצא גן הילדים עד היום. זה פשוט קרוב מדי.
האפרוח שקרוי על שם הסבא סיים מסלול קרבי לפני חודשיים, והאפרוח השני שלי הגיע השנה לגיל שבו נרצח הדוד שעל שמו הוא קרוי. פחדתי מגיל 19 שלו אבל הנה, הדוד לא הספיק להתגייס והאחיין הגשים. הכל בסדר.
במקום שבו נרצחו בדצמבר 93', עומד גלעד ענק. רחבה מוגבהת עם שני לפידי אבן, ולוח מתכת נצחי. אנדרטאות שאי אפשר להתעלם מהן. בגל הפיגועים האחרון, קבלנו מסרון מחבר פלשתיני שגר בסמוך למקום הרצח: סרטון ובו תיעוד של טרקטור מחרב את האנדרטה שלנו.
28 שנים היא קיימת שם, מספרת למי שעובר בדרך למערת המכפלה שאבא ובן חיכו להסעה לבני ברק ונרצחו כי הם יהודים. הפלשתיני כתב לנו: תראו מה עושים לאנדרטה שלכם.
התלבטנו אם לפרסם, פחדנו שיעשו משהו לחבר שלנו, הרי כל הערבים מסביב ראו שהוא צילם, אם הסרטון יופץ עוד עלולים להתנקם בו, ואיזו תועלת תצא לזיכרון אם ידיד אמת ייפגע. שמרנו את החדשות לעצמנו. עצמאות מחשבתית.