אחים בדם: החברים מספרים על חבריהם שאיבדו בקרב

במותם לא נפרדו: סא"ל אופיר וינטראוב התגייס לשריון ושירת בחטיבה 7 לצד חברו, סרן דמיטרי (דימה) לויטס ז"ל, שנהרג במבצע צוק איתן. סא"ל נעמן הלר, שגם הוא התגייס לשריון, שירת לצד חברו הטוב סמ"ר אלכסנדר בונימוביץ ז"ל, שנהרג ביממה האחרונה של מלחמת לבנון.

לאחר מות חבריהם, וינטראוב והלר מקפידים לשמור על קשר עם בני משפחות החללים, שרואים בהם חלק מהמשפחה. "אופיר הוא כמו הילד שלי", משתפת מרינה, אמו של דימה ז"ל. גם הלר נכנס למשפחת בונימוביץ. "אני מלא הערכה לטל, אחיו של אלכסנדר, ולהוריו, שהם מודל לחיקוי".

השניים מספרים על החברים שאיבדו, על הכאב הגדול ועל החיים בצל הזיכרון. "אני חושב שהמילים 'העוצמה שבשקט' מאוד מאפיינות את דימה, וזה מלווה אותי עד היום כמפקד וכאדם", מספר וינטראוב.

"נשמטה לי האדמה מתחת לרגליים": סא"ל אופיר וינטראוב מספר על סרן דמיטרי (דימה) לויטס ז"ל

סרן דמיטרי (דימה) לויטס ז"ל ומג"ד 77 סא"ל אופיר וינטראוב היו החברים הכי טובים. שניהם התגייסו ב־2007 וגדלו יחד בחטיבה 7 בתפקידים מקבילים ובגדודים שונים. הם יצאו ביחד למלט"ק, וגרו יחד במשך שנתיים בדירה בהרצליה. דימה התחיל את שירותו בגדוד 75 והיה מ"פ בגדוד 82. אופיר התחיל בגדוד 77 ואז היה מ"פ בגדוד 75.

דימה נפל בקרב במבצע צוק איתן, בכ"ה בתמוז תשע"ד (22.7.2014), כשהוא בן 25 בנופלו. "נפגשנו במקרה כמה ימים לפני הכניסה לעזה. היתה לנו שיחת חברים קצת סוריאליסטית בין עצים בשטח. שני חברים שמחליפים חוויות על סיגריה לאחר שלא ראו זה את זה זמן מה", מספר וינטראוב על היום האחרון שבו דיבר עם דימה.

על מותו של דימה הוא שמע ממישהו מהגדוד, שנסע אליו כדי לבשר לו את הבשורה המרה באופן אישי. "אני זוכר את ההלם. נשמטת לך האדמה מתחת לרגליים. לא האמנתי שזה יכול לקרות לאחד החברים הכי טובים שלי. אני זוכר את עצמי יושב ומנסה להבין מה עושים עכשיו".

לאחר המלחמה נפגש וינטראוב עם אמו של דימה, מרינה לויטס. השניים לא ראו זה את זה בזמן שדימה היה בחיים, אך שמעו לא מעט דרך האדם הקרוב לליבם, שחיבר ביניהם עד היום. "דימה היה מוקף באנשים שמאוד אהבו אותו", מספרת האם מרינה. "שמעתי על אופיר מדימה, ואני זוכרת שהתחילו ללמוד ביחד, אך לא יצא לי להגיע לדירה שלו אז.

"התאהבתי באופיר", אומרת מרינה, ומספרת על הקשר ביניהם, שהפך קרוב מאוד מאז הנפילה של בנה. אופיר ממהר להגיד שזה קשר הדדי. "הם מאוד דומים באופי שלהם, דימה ואופיר. יש להם שילוב מיוחד של תכונות, כמו עדינות, כריזמה, חוכמה, ביישנות וקלילות. יש באופיר את האנרגיה המיוחדת שהיתה לדימה. אני זוכרת שאמרתי לבת שלי בתחילה, כשהכרנו, איך אני מופתעת שהם כל כך דומים", מוסיפה מרינה.

"אופיר הוא כמו הילד שלי, ואני דואגת לו הרבה גם אחרי שהתחתן ושיש לו משפחה. בשבילי, חלק גדול של דימה נשאר בו, כמו אצל כל החברים של דימה. אמנם הבן שלי לא חי יותר, אבל בכל חבר שלו יש חלק ממנו שנשאר חי", היא משתפת בכאב.

לדברים אלו של מרינה, אופיר משיב: "הלוואי שהייתי כמו דימה. אני חושב שהמילים 'העוצמה שבשקט' מאוד מאפיינות אותו, וזה מלווה אותי עד היום כמפקד וכאדם.

"מרינה היא בעצם כמו אמא נוספת בשבילי, היא דואגת אם אני לא מתקשר או אם אני לא עונה לה. יש במרינה משהו מאוד מחבק, וכאשר אני מגיע אליה אני מרגיש שאני לא צריך להגיד כלום. היא מסתכלת לי בעיניים ויודעת הכל. יש לה מבט בדיוק כמו של דימה, גם הוא היה מביט בי ויודע מה עובר לי בלב".

"כולנו זוכרים אותו כאילו הוא חי בתוכינו": סא"ל נעמן הלר מספר על סמ"ר אלכסנדר בונימוביץ ז"ל

טל בונימוביץ וסא"ל נעמן הלר, קצין מבצעים של פיקוד דרום, נרגשים לפגוש זה את זה. הם מתחבקים חיבוק אמיץ. טל הוא אחיו הצעיר של סמ"ר אלכסנדר בונימוביץ ז"ל, נעמן שירת עם אלכסנדר בשריון. המפגש המרגש מתקיים באנדרטה לזכרו בספורטק יהלום בנתניה. במלחמת לבנון השנייה אלכסנדר היה בצוות הטנק של רס"ן בניה ריין - "כוח בניה" - שפעל לחילוץ טנקים תקועים ולחילוץ פצועים תחת אש. ביממה האחרונה של המלחמה, 12.08.2006, הטנק נפגע מטיל בעת משימת חילוץ וכל הצוות נהרג. אלכסנדר ושאר חברי הטנק קיבלו לאחר מותם צל"ש על פעולות החילוץ שלהם.

"סשה היה גדול ממני ב־12 שנים, כשהוא נהרג הייתי בן 6", מספר טל, "הוא תמיד מלווה אותי בכל החלטה שאני מקבל. הוא כאילו מייעץ לי. אני זוכר שהוא היה בא מהצבא לאסוף אותי מהגן עם רכב החיפושית הצהוב שלו. הוא היה לוקח אותי לבאולינג, לאכול גלידה או לטייל.

"הוא סיים קורס מפקדי טנקים ואז התחילה המלחמה. הוא לא היה אמור להשתתף בלחימה, אבל זה בער בו. הוא לא רצה לשבת מהצד. הוא הצטרף לצוות בניה. בלילה שהוא נהרג אני ואבא שלי הלכנו לישון. לאמא היו הרהורים והיא לא נרדמה. באמצע הלילה הגיעה הדפיקה בדלת. אני זוכר שבאו אנשי צבא ואני זוכר צעקות של סבא וסבתא שלי. אני זוכר את אבא שלי הולך הלוך וחזור ואמא שלי מסתכלת לבדוק שאני בסדר. ואז ההודעה של אמא שלי, שסשה לא יחזור".

על הקשר עם נעמן מספר טל: "נעמן וסשה הכירו מהיום הראשון בטירונות. הם היו חברים הכי טובים ועשו את המסלול ביחד. המשפחה נשארה איתו בקשר. בכל יום זיכרון ובכל יום הולדת של סשה - או שהוא מגיע או שהוא לפחות מרים טלפון אם הוא בצבא ולא מצליח לבוא".

"התגייסתי יחד עם אלכס ב־2005", מספר סא"ל הלר, "היינו יחד מתחילת הטירונות, עשינו אימון מתקדם וקורס מפקדי טנקים, ושם התפצלו דרכינו. הוא חזר להיות מפקד בגדוד 46 ואני נשארתי להיות מדריך בקורס מפקדים. אחרי חודש פרצה המלחמה ואלכס נהרג. לא מזמן סיימתי תפקיד כמג"ד 46, הגדוד של אלכס, שזו סגירת מעגל מדהימה מבחינתי".

על משפחתו של אלכס נעמן מספר כי "יש בינינו יחסים כמו במשפחה. אני מלא הערכה לטל ולהורים שלו, שהם מודל לחיקוי. אני הכרתי את אלכס למשך שנה, ואתה מבין שהאישיות הזו מגיעה מאיפה שהוא. היה לו מסד ערכים, וזה הכבוד שיש לי להורים שלו. הם הנחילו לו את התכונות האלה. טל מאוד דומה לו, גם באופי וגם במראה. טל לא הכיר אותו מספיק. הוא מכיר אותו מהסיפורים של האנשים. זה מדהים לראות איך הוא מאוד מזכיר את אלכס. אלכס היה מנהיג, בגלל זה כל החברים זוכרים אותו כאילו הוא חי בתוכנו. בכל מקום שאליו הגיע הוא הוביל, בטירונות, באימון, ובוודאי בקורס מפקדים".