החתול לצידו של הפיזיקאי האיטלקי פרופ' קרלו רובלי מתהלך מצד לצד, מאזין בסקרנות לשיחתנו. קרני השמש שחודרות אל חדר העבודה שלו מאירות מדפים גדושים ספרי עיון ופרוזה. לפתע מבטו שוקע בשרעפים, הוא משתהה, ואז מבקש להסביר לי עובדה פשוטה על אודות הזמן, מושא מחקרו זה שנים רבות.
"דמיין לעצמך שני חברים שנפרדים זה מזה. האחד עובר להתגורר בשפלה, ואילו האחר בהרים. כעבור שנים זה שגר בשפלה הזדקן פחות, כי הזמן חולף מהר יותר בהרים ולאט יותר בשפלה. זה שגר בשפלה חי פחות, השעון שלו זע פחות פעמים והיה לו פחות זמן לעשות דברים. למחשבותיו היה פחות זמן להתפתח, וגם לפרחים שלו.
"הזמן מושפע מכוח הכבידה", הוא ממשיך, "ככל שאתה זז רחוק יותר ממרכז כדור הארץ, להרים - כך הזמן נע מהר יותר. אפשר לראות את האטת הזמן בעזרת שעון מעבדה מיוחד. אבל לא רק שעונים מאיטים: כל התהליכים איטיים יותר באזורים הנמוכים, כאמור".
האם תמליץ לאנשים לחיות במקומות נמוכים יותר למען חיים ארוכים יותר?
"זו היתה ההמלצה שלי לו היינו חיים בכוכב כבד יותר, אבל כאן, בכדור הארץ, ההבדלים בין העמקים להרים קטנים למדי. אם אדם אחד יחיה בחרמון והשני בים המלח, אחרי מאה שנים - ההבדל יהיה ברמה של מילישניות", הוא אומר לאכזבתי הרבה - כמי שכבר רקח בראשו את השיקוי לחיי נצח.
ההסברים הבסיסיים הללו הם רק טפח ממנעד מחשבות רחב יותר שמביא רובלי בספרו החדש "סדר הזמן" (הוצאת כתר), שבו הוא מנסה לספק הצצה פיזיקלית, תרבותית ופסיכולוגית לבית המלאכה שבו נע הזמן.
רובלי (65), פרופסור לפיזיקה, נולד בוורונה שבאיטליה, גדל כבן יחיד וכיום מתגורר בקנדה. הוא נחשב על ידי אנשי אקדמיה רבים "הילד הרע" של עולם הפיזיקה, כזה המקדם תיאוריות יומרניות למדי, שלפי אחת מהן - העולם בבסיסו כלל אינו מורכב מדברים, אלא מיחסים.
הוא פרסם חמישה ספרים, שתורגמו ל־43 שפות, זיכו אותו בהכרה בינלאומית והפכו אותו ל"רוק סטאר" של המדע הפופולרי. ספרו "שבעה שיעורים קצרים בפיזיקה" הפך כנראה לספר המדע שנמכר הכי מהר בהיסטוריה, עם כמיליון עותקים בשנת 2015, השנה שבה הוא פורסם באנגלית.
רק לפני כשלוש שנים, בשנת 2019, נבחר כאחד ממאה ההוגים החשובים בעולם בדירוג של המגזין "Foreign Policy", ולא לשווא. רובלי, לפחות בספרו האחרון, בחר בנושא שמעסיק כמעט כל אדם באשר הוא. ואם תשאלו אותו, הממד הפיזיקלי של הזמן אינו בהכרח לב העניין. "הזמן קריטי בחיינו", הוא אומר, "אנחנו חושבים על עצמנו כעל יצורים החיים בזמן, ולכן יש לו גם השפעה אמוציונלית אדירה עלינו".
כשהאבולוציה טעתה
רובלי אף מגדיל לעשות ומתאר את הזמן כסוג של רגש, שעשוי לגרום התרגשות וציפייה, אך גם בלבול נפשי, חרדה ופחד. לדבריו, "יש לכך שתי סיבות. הראשונה היא שכיונקים אנחנו תמיד מדמיינים את העתיד, משתוקקים ושואפים לו - לאכול, לבלות, למצוא מישהו לאהוב או להתפתח בכיוון מסוים. המוח שלנו עובד באופן כזה שהוא מנסה לנבא את עתידנו כדי למקסם את אפשרויות הבחירה והחיות שלנו.
"הסיבה השנייה היא שהתודעה שלנו מגלמת בתוכה זיכרונות מהעבר. חיינו אינם בדיוק בעתיד וגם לא בעבר, אנחנו חיים את הזמן כאובדן מתמיד. אם תרצה, מדובר כאן בליבת הרגשות שלנו: הרי לפי הבודהה, הסבל שלנו נמצא בעבר, בזיכרון שלנו, ובעתיד - בציפיות שלנו. אנחנו כמהים להיות על־זמניים, אבל חלוף הזמן מסב לנו סבל וכאב, ולכן הוא כל כך מרתק ומדאיג אותנו. מה שאנחנו מכנים 'זמן' הוא הרבה מעבר לתקתוק השעון - הוא גם מורכבות רגשית".
המורכבות הזו נוגעת בנימים עמוקים יותר בתודעה. הזמן מעסיק אותנו כל העת, אבל רובנו מכחישים אותו במובן העמוק שלו - מובן של חיים ומוות. אתה מתייחס לסוגיה הזאת בפרק האחרון בספרך.
"נכון. אני נוגע בכך שהזמן מעסיק אותנו, משום שבסוף - אנחנו מתים. הזמן קשור במובן העמוק לצער, לכאב, לדברים שאבדו לנו בחיינו, וגם למוות. זה מקור לחלק מהכעס שלנו, אבל גם למשיכה החזקה שלנו ולקסם בנוגע לזמן".
מצד שני, אתה בעצם סבור שאין סיבה לכעס או לכאב, משום שאין סיבה לפחד מהמוות.
"אני חושב שכולנו צריכים לחיות בלי פחד מהמוות. לאורך האבולוציה האנושית פיתחנו יכולת להרחיב את הזמן, את זיכרון העבר ואת הציפייה לעתיד, מכמה שניות לכמה שנים, ואף יותר. אנחנו נזכרים שנים אחורה, ומתכננים שנים קדימה. זה הופך אותנו לזן יעיל ביותר.
"אבל אותה יכולת להביט אל העתיד, למשל, קירבה אלינו את יכולת ההסתכלות על המוות. במובן מסוים, הפחד האבולוציוני הטבעי מלהיטרף, לדוגמה, קיבל שימוש לא נכון בחיי היום־יום שלנו, והתחזית הזאת העירה אינסטינקט אימה מטורף.
"אז לטעמי, הפחד מהמוות הוא טעות של האבולוציה. התנגשות מקרית וטיפשית בין לחצים אבולוציוניים בלתי תלויים, חיבורים אוטומטיים רעים במוחנו. לכל דבר יש משך זמן מוגבל. אני פוחד יותר מהזִקנה, מהיעדר אהבה".
קרבות וזיכרונות
רובלי מספר שכבר מאז היותו ילד צעיר היה מרותק מבעיות יסודיות, בסיסיות. "זה התגבר בגיל ההתבגרות", הוא מסביר, "כנער, הכל היה מבולבל ודורש חקירה עבורי. מצאתי שרבות מהשאלות ששאלתי עסקו בזמן. באוניברסיטה התעניינתי בתחומים רבים, ולא התמקדתי מייד בפיזיקה. ההתאהבות בה התרחשה רק באמצע לימודיי, כי הבנתי שהמציאות כל כך שונה מהאופן שבו אנחנו רגילים לראותה.
"לקראת סוף לימודיי הבנתי שאנחנו עוד לא מבינים לחלוטין כיצד עובד הזמן, מהו הזמן. זה ריתק אותי, ולכן החלטתי להתמקד בכבידה קוונטית, השואפת לתת תיאור אחיד לכבידה בעזרת תורת השדות הקוונטית, תורת היחסות הכללית ומכניקת הקוונטים".
השיחה בינינו מתנהלת על רקע חג הפסח וימי העצמאות, הזיכרון והשואה. ימים טעונים בחברה הישראלית, שטומנים בחובם ממדי זמן מגוונים - היסטוריה, וגם ציפייה לעתיד טוב יותר.
"למחזוריות הזמן יש כמובן חשיבות רבה במועדים האלה", מסביר רובלי, "מחזוריות החגים הזאת היא חלק מהתרבות שלכם, חלק ממי שאתם, מהזמן שהוא חלק בלתי נפרד מכם ומהזיכרונות המעצבים אתכם. מצד אחד, אתם קיימים כאינדיבידואלים עם זיכרונות פרטיים, ומנגד - כקולקטיב עם זיכרונות חברתיים ולאומיים. זה מגדיר אתכם לטוב ולרע".
דבריך קשורים קשר עז לבחירת הזיכרונות הלאומיים. יש סיבה שאנחנו בוחרים לזכור את יום הזיכרון והעצמאות, ולא ימים אחרים.
"מובן שבחירת הזיכרונות הלאומיים היא אלמנט קריטי - כי הם אלה שישמרו מדינה כאומה וכפרטים. לישראל יש מסורת תנכית שבנויה על הרעיון של שמירת הזיכרון ובניית זהות על בסיס זיכרונות העבר. זה חלק מהעושר התרבותי שלכם, ומובן שימים כמו יום העצמאות או ימי הזיכרון מתאימים לכך היטב.
"מנגד, חשוב שזיכרונות וסיפורים מהעבר לא יפצלו בינינו, כי בסופו של דבר בני אדם נוטים להסתובב בקבוצות, ולעיתים להילחם בקבוצה שהם לא חלק ממנה. בישראל לא חסרים קונפליקטים, והם לעיתים מונעים על ידי אותם תהליכים, אותם סיפורים שונים. קטונתי, אבל אם נביא ליצירת נקודות ממשק בין הסיפורים השונים, ולהסתכלות על המציאות מפרספקטיבה רחבה יותר - אולי נוכל לפתור גם את הקונפליקטים".
אצלנו המועדים השונים נקבעים לעיתים על ידי מלחמות, יום הזיכרון והעצמאות, למשל. איך לדעתך משפיעות מלחמות על תפיסת הזמן של אומה?
"אם נחשוב על העולם כעל רשת אירועים, הרי מלחמה אינה 'דבר', אלא אוסף אירועים, התרחשויות. אני חושב שאירועים שנוגעים בנו בצורה רגשית עזה, כמו מלחמות, מייצרים אצלנו זיכרונות מובהקים ובולטים, שממש יוצרים הבניה של מבנה הזמן בנפש שלנו.
"מעבר לכך, בתרבויות מסוימות השפה מתארת אנשים כזזים בזמן, בעוד באחרות התפיסה היא שהזמן מגיע אלינו. אפשר לומר שהפסח מגיע אליכם, או שאתם זזים לכיוון הפסח. או שאנחנו זזים בזמן או שהאירועים זזים בזמן, וזה רלוונטי גם לימי זיכרון של מלחמות. אלה הם מבנים קונספטואליים, ומובן שיש להם השפעה על האופן שבו תרבות תופסת את מושג הזמן".
רובלי גם מסביר שבחלק מהתרבויות אין המשגה מילולית לזמן, כך שהוא חסר משמעות, למשל בקרב שבטים באמזונס. "מחקרי שפות על תרבויות שמופרדות מהקִדמה מצאו כי בשבטים מסוימים אוצר המילים הנוגע לזמן דל מאוד. אין להם הבחנה, למשל, בין מחר ליום שאחריו. אין ממש מילה ל'שנים', לדוגמה. עבורנו, זמן הוא שילוב של זיכרון וציפייה בתודעת ההווה שלנו, אבל יש אנשים שלאור הבדלי השפות, ודלות של שפות מסוימות, גרים בתפיסה אחרת לגמרי של זמן", הוא אומר.
מהירח ועד לתנ"ך
לפי רובלי, תפיסת הזמן קשורה כמובן לתחימת המבנה שלו - לימים, לשבועות, לחודשים ולשנים. אני מנסה להבין עימו כיצד נוצר מבנה פרטיקולרי זה, שלא אחת מעיק על האדם המערבי. 24 שעות כמעט אף פעם לא מספיקות לנו במהלך השבוע, ואילו בסופו - אנו משתוקקים לעוד יום אחד של מנוחה.
"במשך מאות שנים חילקנו את הזמן לימים, ובמשך מאות שנים חילקנו את היום לשעות. אבל למען האמת, רק באירופה של המאה ה־13 שעונים מכניים החלו להסדיר את חיי האנשים. בחלוף השנים תרבויות שונות הבינו שמבנה השבוע יעיל, ומובן שהדברים קשורים למגוון דברים: לירח שמוביל למבנה חודשי, למעגלים ביולוגיים המשותפים עם רוב החיות, גם לתנ"ך.
"אבל אני חושב שעיקר הסיפור כאן הוא שאנחנו מפחדים לא לנצל נכונה את הזמן היקר שקיבלנו. הזמן הוא אמנם יקר, אבל מה שיקר יותר הוא ההווה, ואנחנו לא צריכים לפגוע בערך הזה בכך שנחשוב על העתיד ללא הפסקה".
איינשטיין כתב שלמי שמאמין בפיזיקה, ההבדל בין עבר, הווה ועתיד הוא רק אשליה עיקשת. אתה מסכים?
"זה משפט יפה שלו. הוא כתב אותו במכתב ניחומים למשפחת חברו הטוב ביותר שמת, ואיינשטיין עצמו נפטר חודש ושלושה ימים לאחר כתיבת המכתב, ב־18 באפריל 1955. למעשה, נראה שהוא דיבר במכתב גם על המוות שלו עצמו. אני חושב שזה משפט יפהפה, כי בסופו של דבר - העבר והעתיד הם מבנים שהמוח שלנו מייצר, שמסייעים לנו להבין תופעות שמסביבנו. ואנחנו יכולים להביא את הדברים באופן שמפחיד ומתסכל אותנו, או באופן שמנחם אותנו, בדיוק כפי שהסביר איינשטיין".
רובנו, כאמור, סבורים שאין לנו מספיק זמן. אנחנו חיים בחברה תחרותית, משתוקקים להישגים - מה שגם הופך אותנו לא אחת חרדים ומדוכאים. מה אנחנו צריכים להבין בנוגע לזמן כדי לשפר את הרווחה הנפשית שלנו? ואולי משמעות הזמן היא בכלל אפיזודה זמנית עבור המין האנושי?
"זו שאלה קשה. גם אני חי את הקונפליקטים האלה. בספר אני מזכיר את אליס בארץ הפלאות. אליס שואלת 'כמה זמן זה לתמיד?' הארנבון הלבן עונה לה 'לפעמים רק שנייה אחת'. אז יש חלומות שנמשכים נצח בתודעה שלנו, ובפועל ארכו רק שניות ספורות. בחוויה שלנו הזמן הוא גמיש, משתנה. יש, למשל, חוויות דתיות שמטילות את המאמינים אל מחוץ לזמן, והתובנה הזאת חשובה בעיניי לרווחה נפשית.
"ואולי הקונפליקט שלנו עם הזמן הוא מחלה זמנית שאנחנו עוברים. ייתכן שבעתיד נבין את הקונפליקט הזה טוב יותר, ונגלה שאנחנו יכולים להירגע מהסטרס, שהזמן הוא מתנה".
אתה כבר פתרת את הקונפליקט שלך עם הזמן?
"לשמחתי, היום אני רגוע יותר באשר למושג הזמן משהייתי לפני 30 או 40 שנה. בעניין הזה שווה להזכיר את איוב, שמת 'שְׂבע ימים'. זה ביטוי שאני באמת אוהב. גם אני הייתי רוצה להרגיש 'שבע ימים', ולסגור בחיוך את המעגל הקצר הזה, את החיים. ולמען האמת, לו עכשיו היה מגיע מלאך לקחת אותי - הייתי מחייך והולך בעקבותיו".
