שירי מימון מתארחת בפודקאסט של ערן סויסה, "סויסה + 1", ולא משאירה אף נושא בלי תשובה – מאכזבות בתעשייה, דרך תחושת ההחמצה אחרי "כוכב נולד", ועד ההכרה שקיבלה רק אחרי האירוויזיון. בין לבין, היא גם נזכרת ברגע שבו הבינה שהיא "לא מספיק מעניינת" מבחינת התקשורת, ומספרת איך הצליחה להמציא את עצמה מחדש בעידן הטיקטוק. צפו בראיון המיוחד, המסכם 20 שנות קריירה של שירי מימון.
מה היית אומרת לשירי של לפני 20 שנה?
"תלכי עם הלב שלך ואל תעצרי. שזה בערך מה שעשיתי, גם אם בדרך לא היה פשוט. גם אז הייתי ממוקדת מטרה וידעתי מה אני רוצה. תלכי על זה, תאמיני בעצמך".
"צביקה פיק? הוא אמר שאני לא תחרות"
מה היה הרגע שבו הרגשת שהקריירה שלך טסה? ממריאה?
"'השקט שנשאר', האירוויזיון. זה היה ביחד, בדיוק לפני 20 שנה, וגם בעצם הרבה מהסביבה דאגה להגיד לי את זה. הייתי ב'אקזיט', זוכר? הורדתי פרופיל כי לא באמת הייתה לי מוזיקה, וזה מאוד מאוד קשה - בטח להיות בעונה הראשונה של 'כוכב נולד', ואנחנו מפורסמים במקסימום, ואין לנו מה להציע. אין לי שירים, יש לי את שלושת השירים ששרתי בתוכנית, וזהו. ואז זה רק קאברים... ורציתי לעבוד על האלבום הראשון שלי וזה לקח איזה שנתיים. אז שוב הייתי ב'אקזיט', ועשיתי מלא הופעות קאברים".
"אקזיט" כאילו החזיקה אותך בתודעה?
"נראה לי שכבר אז זיהיתי שאני אוהבת טלוויזיה, שאני אוהבת שיש לי מה להגיד, שאני אוהבת לראיין, שאני אוהבת להיות מול המצלמה. ואז הציעו לי את זה, עשיתי את זה, וזה היה מהמם! הייתי סבבה בזה, עם כל החבורה של אסי, ועופר ומלי ויעל".
הרי היה ברור שאת זמרת, זאת אומרת כולם הבינו, אבל למה דווקא באירוויזיון זו היתה החותמת הזו? כזאת חותמת פנימית כזאת?
"כן, אני חושבת שגם זה. קודם כל הפסדתי בכוכב נולד. ונכון שאני כזאת תחרותית, היה נראה שאני מאוד תחרותית ומאוד חזקה אבל אני עבדתי מאוד קשה, הייתי כזאת ילדה שהפסידה הרבה פעמים אבל נלחמה. אם נגיד רציתי איזה סולו, ואמרו לי שאני לא מספיק טובה, אז התכוננתי כבר מראש לסולו הבא. אם אמרו לי בריקוד את לא משהו, אז לקחתי שיעורים וזה... כאילו קצת ילדה מרגיזה אבל פה הפסדתי וזהו. הייתה תחרות, הפסדתי וכל תשומת הלב הלכה ל... "אליה" ולא אליי... ואני לא רגילה".
"אליה" זו נינט?
"לנינט. כן, היא היתה באמת... וזכתה ברוב קולות ובאמת כוכבת נולדה. ואני נדחקתי הצידה וזאת היתה התחושה הכי חזקה שלי. כאילו שלא רואים אותי. הגעתי כבר ובום, עוד פעם הייתה לי עוד התרסקות וזהו, מבחינתי הכל הסתיים.. לא ידענו. זאת היתה עונה ראשונה, ואני עד היום אומרת את זה שאני מרגישה שמזל שהיה את רוני בראון שידע מהר מאוד לזהות אותי ולקח אותי והחתים אותי, והתחלנו לעבוד על אלבום יחסית מאוד מהר".
בזמן שהיא מאוד התעכבה, אגב.
"בזמן שהיא עברה בכלל דרך 'השיר שלנו', אני הייתי ב'אקזיט' ועבדתי על אלבום ראשון, וקיבלתי את ההצעה של הקדם אירוויזיון. זו היתה הצעה מאוד קריטית. באותה מידה יכולתי להגיד בואנה הפסדתי עכשיו בתחרות, איזה בושות אם אני אפסיד עוד פעם? אני לוזרית זהו. אבל היה לי את 'השקט שנשאר' ביד, הוא היה אצלי. כבר הקלטתי אותו לקראת האלבום הראשון שלי. אז אמרתי איתו אני אנצח. ולא יודעת אם זה מזל או בחירה נכונה, או גורל, או מה שזה לא יהיה, וככה הדרכים הסתדרו".
התמודדת שם מול זמרים גדולים, בזמנו.
"ממש! צביקה פיק, אני חושבת, זהבה בן. מי שהנחה את זה היה הראל סקעת עם מורן אטיאס, ומאיה בוסקילה היתה זמרת אורחת, דפקה שם נאמבר מטורף ואני הייתי שם מתמודדת, מתחרה".
צביקה הצליח לפרגן לך?
"צביקה גמר אותי, צחק עלי, אמר "מי זאת?". ואמרו לו תקשיב, כבר יש לה שיר, והיו לנו צילומים מקדימים, וזה פיפי כן?".
את מדברת על צביקה ועל הדברים שהוא אמר ואת בחצי חיוך כזה, כי זה 20 שנה אחרי, אבל באותו רגע שצוחקים או יורדים או מזלזלים בך... איך זה?
"לא רק שזה לא נעים, זה תופס אותי בלילה, זה תופס אותי במיטה. אני באמת נראית מאוד חזקה, אבל יש בי איזה רגישות שיא. אני נופלת אליה, בוכה, נפגעת, אבל היא מניעה אותי. ולאן היא מניעה אותי? למטרה. מה המטרה? לנצח את הקדם אירוויזיון. וצביקה, הוא מאוד אהב אותי, גם נפגשנו במהלך השנים וניסינו לעשות שירים יחד, אבל הבנות שלו גם התחרו, והיצר שלו היה - אם אני לא זוכה, הבנות שלי זוכות, ואם הבנות שלי לא זוכות, אז אני זוכה. זה רק או אני או הן, הוא לא ראה אותי".
אפשר להבין... אם גם הבנות שלו וגם הוא.
"כן, אתה מבין, הוא ישב על פסנתר זה היה חלום ידוע שלו. ואני אומרת צחק עליי, כי כששאלו אותו הוא לא ספר אותי. הוא אמר, 'היא לא תחרות מבחינתי'. ואחרי שניצחתי ונסעתי לאירוויזיון, הוא בא, ופרגן לי בכל הראיונות ועף עליי. אבל כשהוא היה בתוך התחרות הוא נלחם.
"היה איזה צלם שפגש אותי אחרי האירוויזיון, כשקיבלתי את החיבוק הכי גדול שקיבלתי, והוא אמר לי, 'אני חייב לספר לך משהו, את היית מגיעה בכל השנתיים האלו לכל מיני השקות והוצאת שיר ואני לא הרמתי את המצלמה בשבילך אפילו. את לא מעניינת, את תעלמי'. אני זוכרת שנפלה לי הלסת, הוא אמר לי את זה, ואז אמר 'אחרי האירוויזיון הבנתי שאת ככה וככה...', הוא לא שם לב אפילו מה הוא אמר עכשיו, ואני חוויתי את זה, אני הייתי מגיעה להשקות והבנתי שלא הייתי מעניינת יותר מידי... לא ראו אותי. והוא אמר שהוא מתנצל ואמר 'היום אני יודע, ולא זיהיתי את זה בכוכב נולד', והוא עף עליי, אבל מה באמת נשאר בי? זה שהוא אמר שהוא אפילו לא הרים את המצלמה בשבילי... אני תמיד אזכור רק את הרע".
מה דעתך על יובל רפאל?
"אני מתה עליה. אני באמת חושבת שזו בחורה שניצחה, שרדה... זו זווית אחרת כבר, אנחנו במוד אחר. זה לא עוד פעם הסיפור האישי הזה, כמו בתוכניות בישול, שסבתא שלי בישלה... זה משהו שקרה לבחורה הזו פיזית לפני ממש מעט זמן, היא היתה אמורה בעיקרון להיות... זאת אומרת הסוף היה אמור להיות אחר, אבל היא ניצחה אותו, הלכה לאו"ם, נאמה, הגיעה לתחרות, עלתה לבמה, והיא לא בחורה עם ניסיון מטורף - ובאמת אני רואה אותה באולפן שרה בצורה הכי מדויקת בעולם והיא פשוט היתה הכל מהכל".
שמעת את השיר?
"לא. לא מאמינים לי, אבל ברגע שנגמרת התוכנית, אנחנו לא קשורים לאירוע".
"הפסדתי? לא בטוח"
אחד הדברים הכי מעניינים בשיחה היה היחס של מימון לקרב הבלתי נגמר עם נינט טייב – תחרות שהתקשורת לא הרפתה ממנה במשך שנים.
הזכרת קודם את נינט, ויש לי משהו להגיד לך על זה. את לא אומרת 'ניצחתי', או 'השגתי מקום שני', את אומרת 'הפסדתי'. אם אני לא מקום ראשון - הפסדתי מבחינתי.
"שנים הייתי אומרת 'ניצחתי מקום שני', לא הפסדתי... ההיסטוריה מלמדת אותנו שהמקום השני הכי טוב. עכשיו מה קרה לי? נדחקתי הצידה... תדמיין שכולם רצו 'אליה' ואני עומדת מהצד ומסתכלת. לא ידעתי מה לעשות, וזאת היתה ההזדמנות שלי, ובאמת פחות עניינתי. הייתי מגיעה למקומות, ולא היו מצלמים אותי. אבל לימים, אני אומרת, שאם לא הייתי במקום השני לא הייתי בגמר אירוויזיון. ואם לא הייתי במקום השני, לא היה לי את הרעב שהניע אותי. כי רציתי להגיד לכולם 'חבר'ה, אני לא הפסדתי, אני הייתי צריכה לקחת את המקום הראשון, מה לא קלטתם?'".
הסיפור הזה של נינט מלווה אותך כבר שנים, נינט כשם, עזבי אותה ספציפית... את אומרת "נדחקתי הצידה וראו אותה", וזה מלווה אותך. עד העונה שהייתן שופטות ביחד זה היה הסיפור שלך. בתקשורת זה נוכח, וכשזה נוכח בתקשורת זה מחלחל אצלך.
"לא! זה לא מחלחל אצלי. אני הבנתי מההתחלה שגורלנו נקשרו יחד, היינו בתחרות הראשונה ונהיה הדבר הזה של מי הולך לזכות. והשנים עברו, וזה נשאר מחובר, אבל גם לא, יש דור חדש שבכלל לא ראה את התוכנית".
"כשישבנו כשופטות ב'הכוכב הבא' היה הכי כיף בעולם. אנחנו מחוברות איזשהו אופן, והחיבור הוא יותר קארמתי. שנים לא התראינו או דיברנו. יום אחרי, אין, נגמרה התחרות. הדרכים שלנו כל כך מפוצלות ואין מקום להשוואה".
"בכיתי את חיי": הריב הכי גדול שלה עם נינט
היו רגעים בקריירה שחשבת לוותר על מוזיקה?
"לא. כן הותשתי, כן אמרתי די, אני לא יכולה יותר, נמאס לי, כי אני גם כזו שמעורבת בהכל".
תני לי רגע שאת אומרת די.
"זה היה קשור לתקשורת דווקא, כל מיני כתבות שיצאו או דברים שכתבו ואז אמרתי די".
מה כתבו? תני לי דוגמה.
"היה לי לפני כמה שנים, רז שכניק עשה כתבה, והוא בא אליי הביתה, לפני הרבה שנים, גרתי עוד בתל אביב, והיו המון דברים שהוצאו מהקשרם, אמיתי. אני מזל שור, אני שוחרת צדק, ואומרת 'אם אמרתי, אז אני עומדת מאחורי זה ותתפוצצו', אבל לא אמרתי. וזה תפס גלים ויצאה כתבה שכולה על נינט, ואמרתי שאני לא רוצה לדבר עליה, 'פליז, אני כבר באלבום שני, אני מצליחה, תשחרר את האירוע'. נפגעתי. הוא שאל אותי, 'שמעת את האלבום של נינט?', ובאמת, תסתכל לי בעיניים, שמעתי והוא אלבום מדהים, הייתי שומעת אותו באוטו. ואז אמרתי לו, 'אני לא רוצה לדבר על נינט'. אז הוא אמר 'תני לי איזה משפט', אז שאלתי 'מה שאלת?', הוא אמר, 'אם שמעת את האלבום יחפה?', אז שאלתי 'מה שאלת? אם אני יחפה? לא, אני עם גרביים'. וזאת היתה הכותרת, כאילו, למה שאני אקשיב לאלבום, הכי לא קשור בעולם.
"היא נעלבה, וזו היתה פעם ראשונה אחרי שמונה שנים שלא דיברנו, ואני בכיתי את חיי. וואי בא לי לבכות. איזה מוזר (מתחילה להתייפח), כי זה יצא שפגעתי במישהו והכי לא רציתי לפגוע, ופגעתי בה ולא בצדק. זה הוציא ממני אמוציות ברמה שהגעתי לשימוע בידיעות אחרונות אמרתי 'אני לא אמרתי את זה!', כנראה זה שפגעתי בה שבר אותי".
עבר המון זמן, ואת עדיין בוכה.
"איזה מוזר? אני הורמונלית. בקיצור זה היה הדבר".
איך השלמתן?
"השנים עברו, ואני באמת חושבת שיש בינינו איזו אהבה אמיתי של בני אדם, נשים, אימהות. פה אנחנו סוגרים את פרק נינט, כן? הגענו לתוכנית והיתה אהבה גדולה. אתה זוכר שאתה התנצלת בפניי?".
לא, אני זוכר שאת צריכה להתנצל בפניי, אבל לא...
"אין הלם כזה, אתה איש 'מנוולת'. פעם, ערן, היתה לו נטייה להיכנס בי - הרבה שנים אחורה. כאילו, נטפלת אליי, היית כותב על כל מיני דברים, בתקופה שהיית רכילאי. לא הגיע לי, כי זה היה רכילות. מה זה רכילות? רכילות זה קשקוש בלבוש. תראה איך אתה זז באי נוחות. אתה כאילו לא אהבת אותי...".
הייתי במחנה נינט, בואי נגיד את האמת. אבל זאת לא הסיבה, זה לא מה שמניע אותי. הייתי במחנה נינט, ולא רק שהייתי במחנה נינט, בגמר בניצנים היה מישהו שהיה בצד שלך, וממש רבתי איתו. אבל גם נינט ואני רבנו והשלמנו.
"מה? אבל אני אספר לכם שערן היה נטפל אליי והיה כותב עליי כל מיני דברים, אפרופו קשקושים וזה. הגיע יום כיפור, והיית צריך לעשות כתבה בפני מי אני מתנצל, והתנצלת בפניי... וכתבת אליי. כתבת על חמישה אנשים שפגעת בהם במהלך השנה, וכתבת שנכנסת בי שלא לצורך".
תראי איך סיפרת את הסיפור, כאילו איזה בהמה אני... במקום להגיד איזה יופי, זיהית שלא התנהגת בסדר ובאת והתנצלת, ואני מאוד מעריכה את זה.
"לא אכפת לי מה שאמרת עכשיו, אני רק מספרת את הסיפור שאתה לא זוכר, או מנסה להדחיק. אבל תראה מה זוכרים. אני זוכרת שערן סויסה נכנס בי במשך שנה ככה, ופתאום בסוף השנה הזו הוא אומר 'אתם יודעים מה, זה לא היה צודק'".
"שמע, יש לי סיפור שאני מסתירה את ההריון השני שלי, ושיקרתי לכולם ואני לא אגיד שמות. שיקרתי, והחלטתי שאני מעלה את זה ב 31.12 כדי להציג את הבטן, והצלחתי לשקר על כולם. כשהעליתי את זה, התקשרו אליי אנשים ואמרו לי 'שיקרת לי, אנחנו נשרוף אותך'. מי אתה שאני אספר לך את הדבר הכי אישי שלי? אני רוצה לספר אותו מתי שאני רוצה".
אני זוכר את הסיפור, אבל מה הטעות שלך, לא היית צריכה לשקר. היית צריכה להגיד זה פרטי שלי ואני דורשת לא לפרסם את זה.
"הם היו מפרסמים. היום זה לא כמו אז".
רגע לפני מנורה: מופע חדש, אנרגיה חדשה
אז עכשיו את עובדת על מופע מטורף, נכון? בואי נדבר עליו.
"אז אני הולכת להופיע במנורה עם התזמורת הפילהרמונית, ועם הנגני הפופ שלי ביחד - כולם יחד. זה יהיה איזה 100 נגנים על הבמה. בין 90 ל-100. המופע נולד מהתקופה, כי אמרתי, 'בא לי לעשות משהו אחר, ואנחנו לא נעשה מנורה'. זאת אומרת, כן, אני רוצה לבוא למנורה כמו שכולם באים למנורה, ובאמת הם עושים הופעות ראווה 360 וזה. ואז אמרתי, רגע, יש לי את המופע עם הפילהרמונית. יש לי עיבודים מוכנים. בוא ניקח אותם למנורה. הם לא היו במנורה, וגם אני לא הייתי במנורה".
יכול להיות שהופעה כזו גדולה היא דווקא פחות מלחיצה מהופעה אינטימית?
"אני חושבת שעם השנים, וזה משהו שאני הכי שמחה בעולם שקרה לי, כלום לא מלחיץ, הכל מתחיל ונגמר ב'איזה כיף שאני פה'. פעם, כשהייתי בלהקה צבאית, הייתי רוקדת, היו רואים כל ניואנס, רואים אם שכחתי את המילים. היום, אם אני שוכחת את המילים אני אגיד 'יו שכחתי את המילים, יו אין אותי, הילדה גמרה אותי בלילה', וזהו, ואז אתה פותר את הרגע. ומשהו בהופעות גדולות הוא יותר עטוף, ויש לך פרומפטר, אז יש לך את כל הקונסטלציות".
את מסתכלת במראה ואת רואה את הגיל? זה עניין?
"אני לא חושבת שאני נראית בגילי, כאילו אני כבר בת 44 עוד חודשיים".
את התחלת מוקדם אבל היום זה נחשב מאוחר. בגיל של בו את הופעת ב"כוכב נולד", נועה קירל כבר היתה עם קריירה של 7 שנים. את אומרת איך אני יכולה להתחרות הצעירות האלה?
"אני לא חושבת שאני מתחרה. אנחנו לא עושים בכלל את אותה מוזיקה, באיזשהו אופן. יש את המבוגרים, שנותנים או לא נותנים להם כבוד, ויש את הצעירים - שהם מנהלים את העולם, על פי הם יישק דבר. זאת המלחמה הקיומית בעסק שלנו, 'בתעשייה', להישאר רלוונטיים. ואתה אומר איך? אני לא רוצה לשנות את הזהות שלי, אני לא רוצה להיות משהו אחר".
אבל נגיד שיתופי פעולה, נגיד שיתוף פעולה עם נועה קירל. להוציא שיר לרדיו, לארח אותה בהופעה – נועה קירל כשם קוד.
"אני חושבת שזה צריך להיות אותנטי, צריך להיות בול כזה... לא יודעת".
כשמסתכלים מהצד על הקריירה שלך, אומרים 'וואי, עשית מלא דברים'. את נוכחת, את לא מהנעלמות. לא הרבה יודעים עד כמה את מעורבת, את מנהלת את עצמך, אבל את מאלה שדופקות על הדלת".
"כן, אם זה כזה, אני מסוגלת. אני מסוגלת. עשיתי את זה אז, היום אני מנסה לחשוב אם יש משהו שאני רוצה, תפקיד אולי או משהו. אבל... כן".
משהו שעוד לא עשית והיית רוצה לעשות?
"תמיד יש לי את החלום, שאני לוקחת בחשבון שהוא לא יתגשם. כל הגראמי, כל הדבר הבינלאומי. בא לי לשיר פסקול לאיזה סרט, להביא איזו יציאה. אני מאוד מאוד מאמינה שזה גורל, שזה כתוב. יש מיליארד זמרות, איפה אני פה בתמונה. אבל אם לא הייתי מאמינה בעצמי אז גם לא הייתי פה. אז אני אומרת, מעניין אם זה ידפוק לי בדלת כמו 'שיקאגו', שהגיע משום מקום... לא משום מקום, הייתי ב'אוויטה', עשיתי תפקיד מטורף, עבדתי הכי קשה בעולם, ואז מישהו ראה אותי שם. אז זה לא משום מקום. אני אומרת, מעניין אם יגיע פתאום איזה... אתה רואה הבינלאומי הזה תמיד מגיע".
שאלה אחרונה, מה את מאחלת לעצמך ל20 שנה הבאות?
"יו, קודם כל, אני רוצה שאני והילדים שלי ובעלים וכל המשפחה וכולם יהיו בריאים. אני רוצה בריאות".
זה שבעלך סובל אותך עד היום זה כבר משהו.
"וגם אני אותו, נשמה. היום הוא הסביר לי מה זה בעיית קשב וריכוז, שהוא חיי איתה וגם אני חיה איתה. ואז אמרתי לו, אתה מבין עם מה אני חיה? והוא חיבק אותי והתחיל לנשק אותי. אנשים חושבים שאני בלתי, וגם הוא קשה לו לחיות איתי, כי אני ההפך מקשב וריכוז - והוא עם הפרעה קשה! זה בית שמתנהל עם שלושה ילדים, חברים, גם אני צריכה צל"ש, לא רק הוא. בסוף שתדע שאני מגיעה הביתה אני מורידה את העקבים, עושה גולגול ואני אמא, קודם כל אני אמא".
מ-1 עד 10, איזו אימא את?
"לתת לעצמי ציון? לא יודעת... אני אמא מהממת. 10. סתם, לא, אין מושלם. 8, 8 וחצי. אני מסתכלת על אימהות ואני אומרת קודם כל אני רוצה להיות בשביל הילדים שלי קשובה, חמה אוהבת ועוטפת. ואני מרגישה שאני שם, נוכחת. יש להם אותי, לא משנה מה. אז זה דבר שאני... ייהרג ובל יעבור. ואז יש את הדברים האחרים, אני לא מבשלת להם הרבה בצהריים, ואני מתבאסת, כי הם אוכלים אוכל של מישהי שאני מבקשת ממנה. ואני אומרת, 'אמא שלי בישלה לי כל יום, באסה שאני לא מבשלת להם כל יום'. אתה יודע, יש מלא פאקים שאני הייתי רוצה להיות יותר מושלמת בתור אמא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
