"הכל השתנה, לא נחזור להיות אותו דבר"

אמש (שני) צוין בישראל היום ה- 500 ל-7 באוקטובר. גיא זו ארץ ויעל בר זוהר, שהאסון הלאומי נגע גם בחייהם הפרטיים והאישיים כשאחיינו של זו ארץ, עילי ברעם ז"ל, נרצח כשבילה במסיבת הנובה, ביקשו כל אחד בדרכו לפתוח את הלב ולספר על החיים השתהפכו באחת וכשכבר לא יחזרו להיות כפי שהכירו אותם לפני היום שבו קרה הנורא מכל. 

"המספר 500 יום לא רלבנטי לך כבר, אהוב שלי", כתבה בר זוהר על רקע קטע וידאו של עילי. "אות חיים גם כבר אין. ואין אפילו שביב תקווה שתחזור אלינו. מפלצות השטן לקחו לנו אותך. חיים שלמים שלא ישובו עוד לעולם. ולמה? ילד אהבה שלנו. לא הגיע לך. הגיע לך לזרוח ולהאיר ולטרוף את העולם. אתה חסר לי. אתה חסר לכולנו. ולעולם כבר לא נהיה אותו דבר בלעדיך. הכל השתנה. מרגיש כאילו לא עברו 500 ימים, אלא עברו חיים שלמים. כל תחושת הזמן התעמעמה לי מאותו בוקר ארור". 

הבוקר (שלישי) זו ארץ כתב גם הוא לעילי, וסיפר באומץ על מה שעובר עליו מאז הטרגדיה המשפחתית. "היי עילוש, מה הולך שם למעלה, נשמה יפה שלי? אצלנו הגעגוע אליך מקבל צורה משונה, קיצונית לעיתים ובלתי צפויה. בקרים יפים שמתחילים בזריחה יפה והכרת תודה על החיים יכולים ברגע אחד, באלפית מחשבה עליך, במשהו שמזכיר את היותך, לדרדר את הנשמה לתהומות אפלים של כאב שלפעמים מפחידים אפילו אותי". 

בהמשך ניסה לדמיין את השגרה במקרה שעילי היה נחטף לעזה בחיים. "רצה פה מחשבה שמה היה קורה אילו היית עדיין שם, חטוף. איך היינו מתמודדים להיות תלוים ככה בין ייאוש לתקווה, איך קמים ככה וחיים כשאתה שם במנהרה אפלה עם חיות אדם סביבך?. 'גיהינום', אמרתי ליעלי, 'אבל גיהינום עם נקודה של תקווה'. ומה אנחנו צריכים יותר בחיים האלה מנקודה של תקווה? ובמקרה שלך, עילוש, אין תקווה. יש מציאות איומה שצריך ללמוד לחיות איתה".

זו ארץ כתב על מה שמעניק לו בכל זאת תקווה בימים הקשים שעוברים עליו. "אם אני מחפש נקודה כזו, אז היא נעוצה בחברים שלך, באחים שלנו שעדיין שם בעזה, בחברה הישראלית שהצביעה אתמול בסקר שראיתי ברוב עצום בעד להחזיר לפני הכל את כולם הביתה. התרגשתי והייתי גאה בחברה הישראלית שלא איבדנו את נקודת האמת שלנו, את הערבות ההדדית אחד לשני במדינה הפצועה והיפה שלנו. אז הנה, גם אני מצאתי הבוקר נקודה של תקווה".