הדסה בן ארי כתבה אמש (רביעי) לכבוד נר ראשון של חנוכה על האור שהיא כל כך זקוקה לו כעת, בזמן שבו הייאוש מכרסם בה והיא אינה מצליחה לראות את הטוב. באותו טקסט חשוף וכואב, היא ביקשה גם לעדכן בסטטוס החדש שלה כגרושה.
את דבריה פתחה בן ארי בהזדהות עם הסופר והקולנוען יאיר אגמון, שמרבה לכתוב על דכאונותיו. "הוא כל הזמן כותב שהוא בדיכאון ומתחת לשמיכה כשיש לו סיבה ממש טובה. אין לו פחד להיות חלש, הוא לא מספר לעצמו סיפור. רק לנו. כשהוא מספר עד כמה הוא בדיכאון, אני שומעת עד כמה הוא חי. יותר מהכל, אני מבינה שהוא מלא חיים".
בהמשך ביקשה בן ארי לכתוב על עצמה. "באתי לספר על עצמי, לא על יאיר. כי לי אין כל כך נמוכים. אם אני במיטה יותר מדי זמן (דבר נדיר) אני קמה ועושה מתיחות. גם אחרי הלידה האחרונה שהתפלקה לי בקיסרי, קמתי באמצע הלילה לא בשביל להיניק, אלא כי כאב לי להיות באותה תנוחה בלי לזוז".
בהמשך היא הוסיפה ושיתפה בדיכאון שחלחל. "ואני לומדת מזה גם על האיזורים המתים והלא מדוברים שלי. היום למשל, אין לי אלוהים בשמיים", קבעה והביעה חשש. "אני רוצה לכתוב בכנות, אבל מפחדת מהעוקבים שלי", ציינה והזכירה גם אותנו, כשעדכנה גם בסטטוס החדש שלה. "אני לא פרודתו של, אני גרושה. מבטיחה. כתוב לי בתעודת הזהות".
הדסה קינחה במפגש שלה עם נשים שחוות כאב ואובדן, שמגיעות אליה בעקבות ראיונות שהיא מקיימת עם אלמנות המלחמה. "פגשתי נשים פצועות, ולא אלו שאני מראיינת וכולם רואים, אלא אלו שמגיעות אחר כך לספר לי על חייהן ומה הן קיבלו מכל הראינות הללו", חלקה. "אני כל כך שמחה להיות הכתובת הזאת. שמחה שמספרים לי. אבל אם זה בסדר, אני רק רוצה להגיד, שלא ראיתי היום שמיים מרוב הכאב הזה. ומרגיש לי שזה דבר נפלא להדליק נר של חנוכה מתוך חושך הייאוש. יותר נמוך מזה, זה כבר להסתובב כמו סביבון?" תהתה בסיום.
