נדמה שאף אחד לא הכין את ליאון רוזנברג לסיפור הקשה וקורע הלב שנחשף אליו במהלך עבודתו כמתווך דירות בקפריסין, המקום אליו העתיק כזכור את מגוריו יחד עם אשתו פאולה ושתי בנותיהם ארבל ושילה. בטקסט ארוך ומרגש, כתב רוזנברג על הרגע הקשה שבו הבין שזוג הלקוחות שעומד מולו איבד את בנם החייל, ואיך עשה הכל כדי להגשים את חלומם ולהביא מעט נחמה לחייהם.
"הייתי מוכן להפוך את העולם בשביל למצוא להם את דירת הנופש שחלמו עליה", כתב רוזנברג. "בשיחת ההיכרות איתם הם ציירו במילים מאד ברורות את הדירה שהם מחפשים. הם ביקשו שתהיה מרווחת, בצבעים בהירים, שני חדרי שינה עם נוף פתוח מהמרפסת, במתחם עם בריכה ובמרחק נסיעה קצרה מהים. 'אנחנו רוצים מקום שנוכל לנוח בו, ולפעמים לבוא עם שני הנכדים', היא אמרה בחיוך שיש בו עצב בקצה. מהדרך שבה הם דיברו, והשלימו זה את זו, יכולתי להבחין שהם זוג חזק שעבר לא מעט בארבעים ומשהו שנות הנישואים שלהם, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שסיפרו לי כמה דקות לתוך השיחה".
רוזנברג שיתף ברגע הכואב שבו האישה שיתפה אותו בטרגדיה שפקדה אותם. "זה התחיל במשפט תמים לכאורה 'אני יודעת שבעלי היה רוצה שנצא לחופשות ארוכות יותר', היא אמרה 'אבל…', היא לקחה אויר, 'אני לא יכולה להתרחק מהבן שלנו לזמן ארוך מדי'. זה היה משפט שאי אפשר לעבור אחריו הלאה, אז שאלתי אותה 'מה כל כך קשה לך להתנתק מהבן שלך?'. היא לקחה עוד נשימה וענתה בקול רועד: 'הוא קבור כאן בקיבוץ, ואני צריכה להיות קרובה אליו'. המשפט הזה פילח לי את הבטן וחנק לי את הגרון. היא המשיכה וסיפרה על הבן החסון, המוכשר והיפה שהם שלחו לצבא וחזר משם בארון. היא סיפרה על התוכניות שהיו לו ועל השבר הגדול שחוותה המשפחה כשנפל. בעלה ישב לצידה והחניק את הדמעות. יותר מארבע עשרה שנים אחרי שהאסון נפל עליהם, אפשר היה לראות שהכאב לא קהה".
ליאון עשה כל שביכולתו כדי לסייע לזוג. "ברגע ההוא הבנתי שהמשימה שלי תהיה הרבה יותר מאשר רק למצוא להם דירה, שהשליחות שלי היא למצוא עבורם מקום שבו הלב שלהם יוכל להיות משוחרר מכאב ולו לתקופות קצרות של הפוגה, מקום שבו יוכלו להתאוורר מהבית שלהם בקיבוץ, מהמקום שאופף אותו השכול. ולאפשר זאת גם לבן שנותר להם ולילדים שלו, והנכדים שלהם. השקעתי מאמץ מיוחד באיתור דירות שמתאימות לחלום שלהם, אך לפעמים מאמץ ורצון לא מספיקים, ודברים לא מסתדרים כמו שאתה רוצה. כשהם הגיעו לקפריסין לסיור נכסים זו היתה שיא עונת התיירות, לכן הדירות שהתאימו להם במחיר ובתיאור היו מושכרות ואת רובן אי אפשר היה לראות. המתווכים שאני עובד איתם התאמצו כדי למצוא כמה דירות ראויות שבדיוק פנויות לביקור, אך אף אחת לא מצאה חן בעיניהם, לא התחברה להם ללב. ביום האחרון של הביקור שלהם, ישבנו במסעדה שמשקיפה על הים, והם סיפרו לי על הבן שלהם, הראו לי תמונות וסרטוני וידאו שלו. ישבנו ובכינו מול הנוף המהפנט, שותים תה מהול במליחות של דמעות", שיתף.
רוזנברג סיפר עוד על המהמורות והקשיים שחווה בדרך למציאת דירת החלומות של הזוג, עד שלבסוף מאמציו נשאו פרי. "אחר צהריים קדחתני אחד, בעודי מתרוצץ בין פגישות, מתווך שאני עובד איתו חזר אלי לגבי דירה שנראתה מתאימה להם, היא ענתה בדיוק על התיאור שלהם והמחיר היה מאוד אטרקטיבי. הוא הודיע שניתן לראות אותה במיידי, אז ביטלתי את הלו”ז לאותו אחר הצהריים, כדי להיות הראשון שרואה אותה, וכעבור כשעה כבר הייתי בדירה עם המתווך, והם איתי בשיחת וידאו. ההתלהבות שלהם הפעם היתה מרוסנת, אך הדירה נראתה כאילו הוכנה עבורם: סלון מרווח, בצבעים בהירים, עם מרפסת גדולה שמשקיפה לבריכה המטופחת של המתחם, חדר שינה רחב ידיים עם מקלחת נפרדת ומרפסת קטנה משלו, ועוד חדר שינה שבו עמדה מיטת קומותיים בצורת ריש שמתחתיה מרחב למשחקים, כאילו מחכה לשני הנכדים שלהם. והמיקום- דקות נסיעה ספורות מהחוף שבו ישבנו יחד ובכינו".
"בעוד כשלושה שבועות הם יקבלו מפתח, בצירוף מקרים מצמרר זה יקרה ממש בסמוך ליום השנה החמש עשרה לנפילת הבן שלהם", ציין רוזנברג. "ואני מצפה לרגע שבו אבקר אותם בדירתם החדשה , נשתה תה, ואולי שוב נבכה ביחד, הפעם גם מעצב וגם מהתרגשות". רגע לפני שחתם, כתב רוזנברג על התמונה שצירף לפוסט. "החוף המושלם לשתות בו כוס תה עם מליחות של דמעות", קבע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
