נטלי דדון וערן סויסה נפגשים לראשונה לשיחה מעמיקה במסגרת הפודקאסט "חשבון נפש" ומנקים שולחן. מההקלטה שהסעירה את המדינה, ועד הטענות על אינטרסנטיות קיצונית – זה לא נגמר רק בהתנצלות.
- עוד חשבון נפש: ערן סויסה מתחשבן עם עדן פינס. צפו!
לא עוד שק אגרוף
זו הפעם הראשונה שלי בשיחה רצינית עם נטלי דדון. אף פעם לא דיברנו. עד היום, הייתי אומר שיש בינינו מערכת יחסים לא טובה מבחינה אנרגטית. "חוץ מהתכתבות קטנה שהתפוצצה ניסיתי להיזכר במשהו בינינו", אומרת דדון בתחילת המפגש. "הזכות שיש לי, זה שאני יודעת לשחרר ולא לסחוב דברים איתי קדימה".
היה את האייטם עם הקלטה שלך, ששומעים אותך מדברת על זה שדגל ישראל הוא לא יפה, והצבעים שלו משעממים לעומת דגל פלסטין, ולא הבנתי איך נטלי הציונות מדברת ככה על הדגל, ההקלטה לא ברורה.
"תשמע, אתה קיבלת הקלטה מאוד ספציפית. אתה לא יודע מה היה לפני ומה אחרי. ביום יום אנחנו אומרים הרבה דברים ואנחנו לא מדייקים את עצמנו. אני חושבת שאם אני אקבל הקלטות שלך מקבוצות, אני אוכל לשרוף אותך בארץ. אבל אני אף פעם לא אפרסם אותן, ואגיד מה הוא אומר, כי זה גבול ערכי שלי עם עצמי. וזאת הסיבה שנפגעתי ממך. החזקתי ממך חכם, כדי להבין שאני צוחקת, היה לך נוח לחבק משהו שיהיה נגדי".
את צודקת שציפית ממני להפעיל את המוח. הרבה פעמים, כשאנחנו מקבלים סיפור אנחנו מגישים אותו איכשהו בלי לעבד אותו במוח. אני זוכר את ההדלפה, והציגו לי את זה כ״הקלטה מטורפת וחד משמעית״. כבר בנו אצלי את הנרטיב. זה משהו שלא קורה אצלי בדרך כלל. לא חשבתי שאת צוחקת, ופה זה המקום שלי לקחת אחריות ועל זה אני מתנצל. התגובות על הפוסט היו מאוד חצויות. או שאת מאוד אהובה, או שאת מאוד שנואה.
"אני מפעילה משהו אצל אנשים, אני מודעת לזה. כשאני פגועה אני כמו חיה פצועה, אימפולסיבית, אני עובדת על עצמי היום, לא נותנת לרגשות שלי להשתולל".
אני שקלתי להעלות סטורי שטעיתי, אבל את כבר עלית להתקפה, ובשאלות-תשובות של נוהל שבת אני זוכר שעניתי את התשובה ״אני מודה שלא זיהיתי את האייטם הזה. כנראה הדברים נאמרו בצחוק, ושאת מינפת את האייטם הזה כקורבן״.
"אנשים שלא אוהבים אותי יקחו את הטוב לב שלי ויפרשו אותו אחרת. אני הרגשתי כמו חיה פצועה, אני לא בנויה לפרובוקציות. זה היה עוול לשלוף הודעה שלי מתוך קבוצה. אתה לא יכול להעביר את האשמה עליי שעשיתי סיבוב על האייטם הזה כקורבן, אתה זה שבחרת לפרסם אותו".
לא רק רצית לנקות את את השם שלך, אלא רצית למנף את הסיטואציה לטובתך.
"לא ממקום ממנף, אלא ממקום פגוע. יש הבדל. הרגשתי שאתה הרבה יותר חזק ממני. יש לי ניסיון מר עם כתבים שאגרתי לאורך השנים. אנחנו מורכבים מקליפות אחרות, ואני מרגישה שתמיד מחפשים אותי אישית. אם זאת היתה מפורסמת שאתה אוהב, לא היית מעלה את זה. היום יש לי את הכלים להתמודד, פעם רציתי לפגוע בחזרה. מלכתחילה הייתי מעדיפה שזה לא יתקיים".
היו הרבה סיפורים שאם לא היית בוחרת למנף אותם היו יכולים להישאר בשקט, אבל את בחרת לעשות מהם משהו גדול.
"אני לא בן אדם .שותק, זה בעוכריי. אני דעתנית, ידוע לי שייתפסו על משהו שאני אמרתי יותר מעל מישהי מוכרת אחרת. הרגשתי המון שנים שאני שק האגרוף של התעשייה. לא הבנתי למה יש דפוס חוזר כזה. המקום שלי היה לא לוותר על האמת שלי, גם אם זה אומר שבדרך אני נפגעת. אני צדקנית. היום אני נושמת לפני כל תגובה. לא משם אני רוצה לצמוח. הייתי מוותרת על הלוחמנות שלי. לא חושבת שפעם היית חושב שתשב מולי לראיון כזה. בסיטואציה אחרת היית מחפש להעלים אותי, אתה היית המייצג של אלה שרוצים לעשות ממני שק אגרוף".
"התרגלנו לתעשייה אינטרסנטית"
הרבה פעמים במקרה שלך הרגשתי חוסר אותנטיות. את מזהה מה עובד, ועל זה את הולכת.
"אני אתן לך דוגמא. הראיתי לאנשים את האקנה שלי. חצי מהתגובות היו איזה מוצר היא הולכת להשיק. אני חושבת שאנחנו יותר מחפשים באנשים את האינטרס שלהם כי התרגלנו לתעשייה אינטרסנטית. אני מגיבה על דברים באימפולסיביות ואנשים חושבים לעצמם 'מה את נדחפת'. היום מצאתי את המקום שאני יכולה להתבטא בו, עם כל עניין ההסברה מאז תחילת המלחמה. הדיוקים שלי מתקיימים כל הזמן, ואני לא מופתעת שזה מה שאנשים חושבים עליי. אני כל הזמן מחפשת להבין מאיפה הפרשנות הזאת נובעת".
לפעמים יש מעשים שנראים כאלו עושים אותם בשביל התקשורת, ולא בשביל הדבר עצמו.
"היום אנחנו בעידן של צילום ורשתות חברתיות, אז אני מעדיפה לצלם ולהעלות תמונות משיקום של חיילים, כי אני יודעת שאחרי יגיעו מלא אנשים יום אחרי לבקר אותם. השאלה היא מה אתה מעודד. למה זה כל כך מפעיל אותך שמדובר בי? אתה נמצא בתעשייה שכל הזמן יש כותרות, רוב הדברים שהיום אני עוסקת בהם הם באמת לשם שמיים".
זה כל הזמן מרגיש כמו אינטרס של קידום עצמי, כמו שראיתי עלייך משהו בנוגע למפלגת נועם, שזאת מפלגה מאוד בעייתית בעיניי, וראיתי תמיכה שלך בהם, ולא הבנתי את התמיכה שלך. את מתאימה את עצמך למה שיעבוד, ולא למה שבא מהבטן.
"מי אמר לך שתמכתי? אני לא מכירה את המצע שלהם בכלל. זאת ההזדמנות להסביר את העניין הזה, כי כשאני נכנסתי לשדולה לחינוך ילדים למען הזהות היהודית, לא בדקתי מצע חברתי, עניין אותי דעות של אחרים. כשאני קיבלתי את ההזמנה לדבר בשדולה לזהות יהודית, הייתי בתקופה של לבדוק לריף הבן שלי מסגרות לכיתה א'. לא רצתי למפלגה הזאת, רק באתי לדבר על משהו שחשוב לי, לא חשבתי שאני אצא מהחדר הזה וזה העליהום שאני אקבל. אז מה שאתה חושב שאני עושה כדי לייצר משהו, לי אין מושג שזה יקרה כשאני בתוך הסיטואציה. כמובן שיש לי גם אחריות לבדוק, זה היה אחלה שיעור בשבילי. מפחיד לדבר בתעשייה שלנו, התקשורת יכולה לרסק בשנייה, אף פעם לא שופטים לכף זכות".
כשעושים גוגל על השם שלך, את כל הזמן במרכז של דרמות ותביעות. היה את הסיפור עם שקמה, בית הקפה... למה זה כל הזמן קורה?
"זאת שאלה טובה, אולי תענה במקומי?".
אני עובד במקצוע סופר רגיש, ואני יכול להגיע לבית משפט כל יום. אפשר לספור על יד אחת כמה פעמים היו לי עניינים משפטיים. אף פעם לא יצאתי אשם, אני לא מגיע למקומות ולשיח הזה. את מגיעה מהר מדי לאש.
"אני מסכימה שזה צריך להיות יותר מדוד, אני מוקד מאוד קל, אני מאוד מסומנת. כשנאמרים דברים הרבה יותר חמורים ע״י אנשים אחרים מחליקים להם בסבבה. יש סיטואציות שאני לוקחת אחריות ומתנצלת, אבל רוב הדברים שאני חוטפת אדם אחר לא היה חוטף אותם. הסיבה שעשו ממני שק אגרוף זאת באמת שאלה שעדיין לא פתורה. והאמת? שהיום זה מעניין לי את התחת. הזרקור שלי נמצא על אנשים שבאמת אוהבים אותי, ועל זה שאני שומרת על האמת שלי. ואם אני דורכת למישהו על הבוהן אז שיזיז את הרגל. אני בן אדם באמת מאוד נעים, מי שמפתח אליי רגש שלילי זה אנשים שלא מכירים אותי. אני חשופה ואומרת את הדעות שלי, צמחתי ממקום הישרדותי, אני רחוקה מלהיות מושלמת".
הייתי שמח אם היית מביעה את הדעות ואת העשייה שלך ממקום של אהבה מאשר ממקום של של ליבוי קרעים.
:תראה לי איפה את תורמת לקרע או באה ממקום מלחמתי. פתחת לאחרונה את האינסטגרם שלי? היום אני מעלה דוסים עם נשק, או לוקחת אנשים ליהודה ושומרון שידברו ביניהם. זה שניה לצאת מהבועה של עצמנו. אני לא חושבת שאני תורמת לקרע. זה חלום חיי האחדות כאן, אני מגדלת כאן ילד".
"המקומות החשוכים שכל אדם סוחב"
נזכרתי במשהו דווקא כן אותנטי בינינו. היה לנו ויכוח מפרה. עשיתי את מחאת הפוטושופ, ואת הגבת על הפינה, ואז העליתי גם תמונה ערוכה שלך. את כתבת, ״זה שמישהו יפתח לי עכשיו את משטרת הפוטושופ לא יציל את הנערה הבאה. ההיפך. אתם רק מוסיפים עוד עוול. אתם פוגעים בעוד בן אדם ועושים לו שיימינג מול מדינה שלמה. אין לכם שמץ ממה כל אחת בנויה, ומה כל אחת עוברת. תמונה של דוגמנית לא גרמה לי לרוץ ולהקיא או לפגוע בגופי. הייתי שם, וכשאת שם, הבעיה עמוקה יותר ודורשת טיפול ועזרה. כל דור שונה. היום המודעות היא מדהימה והנערות יודעות יותר טוב ממני ומכם״.
"אני באמת חושבת שהתהליך של לעבור בתוך קליניקות של נערות בין חיים למוות, ולדעת מה הבסיס של זה ולחוות את זה זה על בשרך (חוויתי כנערה), ובמחלקות האלו אף פעם לא צילמתי. כולנו באיזה מקום לא שלמים עם עצמנו. בסוף אנחנו לא זקוקים לערן סויסה או לנטלי דדון כדי שנאיר על המקומות החשוכים שכל בן אדם סוחב אלא להפך, דווקא לשפוך שם אור".
הכוונה של הפינה לא היתה להשפיל. התכוונתי להראות שיש מודל יופי וכל הנערות שעוקבות אחריכן פתאום התחילו להרגיש טוב עם עצמן.
"מבחינתי היתה דרך אחרת לעשות את זה, למרות שהרעיון מבורך ועשה שירות טוב".
יש מישהו שאת רוצה לבקש ממנו סליחה?
"מי שאני יודעת שפגעתי בו, חשוב לי לפתור מולו ולנקות את השולחן. אני רוצה לבקש סליחה ממי שפגעתי בו ללא ידיעתי".
