כראוי למקום שפעם היה כספת, יש פה לא מעט אוצרות

מודים ומתוודים: בהתחלה לא הבנו למה אנשי המושו, בר הקוקטיילים האסיאתי הכשר בכיכר רבין בת"א, העדיפו שהסועדים ייכנסו פנימה דרך דלת סורגים קודרת. אולי הם חשבו שאין דבר שמסמל יותר את חוויית המזרח הרחוק מאשר לילה בכלא, אמרנו לעצמנו. מחקר קצר סיפק את התשובה האמיתית - המרתף הזה שימש פעם כספת של בנק; רק שבניגוד לבנק, במושו בר דווקא נשמח לבקר פעם נוספת.

לפני התפריט, שווה לטעום גם מהאווירה. חשיכה קולנועית משהו, מנורות צבעוניות ושלטי ניאון מהמזרח, וגם וידאו ארט מסקרן של פרצופים אסיאתיים מתחלפים; אולי אלה לקוחות עבר בולטים של הבנק, מי יודע. הטאץ' הסופי הוא הקימונו של המלצריות והמלצרים, שראויים לשאפו ענק – על הסטייל, וכמובן גם על האדיבות. "אז איך עבר עליכם היום?", שאלו אותנו כשנכנסנו, "ננסה להתאים לכם שיקויים". מייד הביאו לנו דאקירי אסיאתי שהכין לנו חנן הברמן. אהבנו, בוודאי שאהבנו. אחר כך בחרנו קוקטייל פתיחה נוסף משל עצמנו, "אופיום": סאקה מבעבע, ליקר פרג ביתי, מחית ליצ'י וליים, עם קמצוץ של פירותיות חמצמצה. "קופצני", זו המילה שאנחנו מחפשים.

• למבצעים הכי שווים במסעדות הקליקו כאן

קוקטייל מוצלח נוסף היה הג'ינסנג, עם טקילה, אננס, עלה פנדאן, ליים וכמובן צמח הג'ינסנג. התוצאה מזכירה יותר לימונדה אלכוהולית, אבל טעימה. קוקטייל שלישי, וכנראה הכי מיוחד מכולם - עם ניחוח עשבי-חמוץ-מתוק - נקרא פשוט "Cucumber II". בכלל, השמות של רוב המשקאות כאן לא מתחכמים, בניגוד לברי קוקטיילים רבים.

אבל אי אפשר להסתפק רק בקוקטיילים, כמובן. אוכל של ברים צריך כידוע להכיל כמות מדויקת של שמן ופחמימות כדי לסייע בספיגת האלכוהול, וגם בתחום הזה הצוות במושו בר עושה, בדרך כלל, עבודה טובה מאוד. אחת המנות שהפתיעה אותנו לטובה, ומצטיירת כאחד הסודות השמורים ביותר של המקום, היתה תפוחי אדמה בזיגוג של טריאקי ולמון גראס. את הלמון גראס לא ממש הרגשנו, אבל יכול להיות שבשלב הזה של הערב היינו מבושמים קלות והחושים היו מחודדים פחות. בעיקר זכור לנו שחיסלנו את המנה במהירות שיא, ולא כי היינו רעבים אלא פשוט כי היא נדירה באיכותה. תפוחי אדמה שמטוגנים לכדי שלמות, פריכים מבחוץ ורכים מבפנים – מה צריך יותר מזה בחיים? את המנה הזו היינו מזמינים שוב. ושוב. ושוב.

החציל טריאקי, מנגד, כבר היה מעט שנוי במחלוקת. כמו רבות מהמנות כאן הוא היה גדוש בטעמים, רק שהפעם נדמה לנו שהעסק עבד פחות טוב, או בהיעדר תיאום בין המרכיבים, כך שמה שמתחיל כביס טעים מסתיים בהסתננות של אומאמי פחות מוצלח. החשוד המרכזי במרירות היה בחציל, ועל כך הוסיפו כמות נדיבה מדי של צ'ילי, מה שהביא בחלק מהביסים לחריפות מוגזמת שסיחררה אותנו, וגם מעט יותר מדי עשבים. מה שנקרא, מנה עם פוטנציאל.

ובכל זאת, אנחנו זוכרים אותה לטובה, הודות לשני מרכיבים: הראשון הוא קרם הקשיו המצוין, והשני – לחמניית באו מטוגנת עם פלפל שאטה עדין שליוותה את החציל. דמיינו פרוסת לחם קלוי שעשתה שידוך עם סופגנייה; כל כך מוצלח, שביקשנו תוספת, חובבי בצקים שכמונו. אם מישהו במושו קורא את הביקורת: חברים, חנוכה בפתח, והעם ישמח לקבל פופ-אפ של הלחמניות האלו עם קרם הקשיו שלכם בצד.

עם המנות הנוספות שאהבנו אפשר למנות את הסלמון טרטר – עם כוסברה, אבוקדו, מלפפון, בוטנים ואננס - שהיה מרענן וגדוש טעמים (שהפעם חיו בהרמוניה מושלמת); נמזה עוף, עם גזר ופטריות עטופים בדף אורז מטוגן ומלווים ברוטב חמוץ-מתוק שמשדרג את הכל; וטטאקי טונה עם אורז מטוגן, עם זרזיפי פיקנטיות שנבנים בהדרגה.

לקינוח הזמנו, ובכן, את הקינוח: קרמו שוקולד, או בלשון בני אדם, מוס-שוקולד-צ'אי. מי שחובב קינוחים אוריינטליים (כמונו למשל) ימצא כאן סיום נאה לערב נאה. מה נגיד, מתברר שלפעמים אפשר לצחוק כל הדרך אל הבנק.

מושו בר (כשר), רחוב פרישמן 77, תל אביב (בקומה התחתונה של מסעדת ק-פה האנוי). א'-ה' 01:30-19:00, סגור בשישי; במוצ"ש – חצי שעה מצאת השבת עד 01:30. טלפון: 054-7000163