סצנת הבשר במסעדות חילקה את ירושלים. הוויכוח בין המעורב של "חצות" לזה של "סימה", בין הקציצה של "רחמו" לזו של "עזורה", בין השווארמה של "מושיקו" לזו של התימני בקינג ג'ורג' – פילג וימשיך כנראה לפלג את העיר עוד שנים רבות. אז החלטנו לא לקחת חלק בזה (בינתיים), ולהתמקד באחד המוסדות הוותיקים והלא שנויים במחלוקת בשוק מחניודה, שאולי בגלל שלא נטל חלק בקרבות התקשורתיים – כמעט ואינו מוכר מחוץ לבירה.
המשלוח היומי: ספיישל ירושלים
סושי עם עמבה- ג'אקו סאן
בשליחות המוסד- רחמו הגדול
חומוסיות בירושלים: הרבה מעבר לאוכל
שחיתות מתוקה- וואפל פקטורי
שגב בורגר- יותר משגב אחד מוצלח
מסעדת יהודית היא אחת המסעדות הוותיקות בשוק מחנה יהודה. היא מתגאה בסקלה מגוונת של בשרים ונתחים על גחלים, אפיית אשתנור ("לאפה" בירושלמית) בטאבון הממוקם בחזית המסעדה, ובסלטים מיוחדים מעשי ידי יהודית יחזקאל. המסעדה מתמקדת בארוחות עסקיות, ואינה פתוחה בערב. איך הבשרים של יהודית צולחים את משבר הקורונה ואת המשלוח? התיישבנו לבדוק.
ותיקי העיר מספרים שאי שם בשנות ה-70, הייתה יהודית המשפחה הראשונה שהכניסה טאבון עיראקי מקורי למסעדה, ואפתה את ה"אשתנור" הכורדי/עיראקי הראשון בעיר. ה"אשתנור" של יהודית עבה הרבה יותר מה"לאפה" המצויה, וקריספית במידה ממש רק בחלקה העליון. חובבי המזרח ימצאו דמיון בינה לבין ה"נאן" ההודי. זו אחת מהלאפות היותר טובות שיצא לי לאכול, ויצא לי.

הסלטים שהגיעו עם ה"אשתנור" דלעיל הוכיחו שוב: ההבדל בין סלטים מעשה יד אוהבת לבין אלו התעשייתיים המוגשים לרוב בשיפודיות, הוא כמו ההבדל בין שפעת לקורונה: שתיהן מעצבנות ומדבקות, אבל רק אחת מהן היא "עולמית". סלט החצילים בעגבניות חמות היה מופלא, לחומוס היה טעם עדין מדי עבורי אבל שאר בני הבית ניגבו את האצבעות. מהטאבולה הספקתי לטעום רק ביס קטן, מכיוון שהצודקת מיהרה לנכס אותו לעצמה ("זה שלי! יש לכם מספיק סלטים"); אפילו הסלט הטורקי, שלרוב אני נוהג להטביע אותו בהררי סחוג כדי להיפטר מטעם הלוואי, היה עדין וטעים, רחוק שנות אור מהסלט הטורקי בסופרים שכל קשר בינו ובין טורקיה מקרי בהחלט.
מנת הדגל של "יהודית" היא ה"קאדה" –קבב על גחלים שנצלה באיטיות, ונדחס ל"אשתנור" המפורסמת עם טחינה ועמבה. זה לא קבב בלאפה: אין פה תוספות מיותרות בסגנון עדות השווארמה, ודאי לא צ'יפסלט, אלא בשר נטו, שמתובל בנדיבות. והטעם? כמו הקבב שהייתם אוכלים בבית, לו הייתה לכם אימא כורדית: גדוש בתבלינים מזרחיים במידה שאינה משתלטת בצורה אגרסיבית מדי על החך. נהדר גם לאשכנזים (או לחצי אשכנזים כמוני).
המעורב הירושלמי קצת אכזב. מבלי להיכנס למחנאות שבתחום, מעורב ירושלמי הוא אמנות בפני עצמה, הן בבחירת המרכיבים והן באופן הצלייה שלהם. במעורב של "יהודית" היו את רוב המרכיבים הנחוצים, אבל התוצאה הסופית הייתה מעט יבשה: הוא נצלה ככל הנראה במשך שתי דקות מיותרות, התבלון לא הזכיר לא את זה העדין של "סימה" ולא את זה הבועט של "חצות", ולא זכה ממני לציון של יותר מ"בסדר", וחבל. שיפודי פרגיות וקבב היו טובים, עשויים במידה הנכונה, וניכר כי באו מנתחים איכותיים.
.jpeg)
כמו העיר הזו, ההיסטוריה של "יהודית" רצופה עליות וירידות: בשנות ה-70 וה-80 היא הייתה שם דבר, וב-1995 החליטו הבעלים שאולי די, ומכרו אותה לזכייניות. זה היה כישלון חרוץ: רמת האוכל ירדה משמעותית והמסעדה שפעם לא ניתן היה בה למצוא שולחן בצהריים – הפכה לשוממה. אז יהודית חזרה אל הסירים והסלטים, ובשנים האחרונות המסעדה שבה לפרוח, אפילו בתחרות העזה שהחלה במתחם מחניודה.
היום, חוץ מנפילות קטנות פה ושם, ניתן לומר בפה מלא עמבה שהמסעדה חזרה לימיה היפים והטובים, בעזרתו של מור, בנה של יהודית, מ"מרבד הקסמים" לשעבר. אם אתם לא ירושלמים ולא שמעתם עליה מעולם – זו לא עוד שיפודייה. הסלטים, התבשילים וה"קאדה" מעמידים עאותה בשורה הראשונה של מסעדות השוק.
יהודית.רחוב הערמונים 5.מחנה יהודה.
שעות פתיחה א'-ה' 12:00-23:00
ו'- 11:00-15:00