אני ליאור, אבל אתם כנראה מכירים אותי כ"ליאורו'ש". עד השנה האחרונה הייתי בעיקר שף קונדיטורית. אני תמיד מתגאה ברקע שיש לי בעולם המסעדות - הן בארץ והן בעולם, אבל השנה אני מתגאה בכך שהצלחתי להיכנס לביתם של כל כך הרבה אנשים.
בשנה שבה כולנו נשארנו בבית כדי לשמור על עצמנו ועל אהובינו, למדתי שמסך יכול להיות הכי אינטימי בעולם. מאוד מהר אחרי שנכנסנו לסגר הראשון התחלתי להעביר סדנאות זום. סדנאות פרונטליות הן חלק מחיי ומהגנום של העסק שלי כבר קרוב לחמש שנים, אבל עולם הסדנאות הדיגיטליות הוא אחר. הפכתי לסוג של דוברת הסדנאות בשנה הזו, כי אני באמת מאוד מאמינה בזה כקונספט.
לכל הכתבות בפרויקט יום האישה במדור האוכל של "ישראל היום"
דניאל תור נובל: להיות אמא ולהתמודד עם הצלחה
רותם יקובוביץ': "אין תעשיה שנשים לא יכולות להשתלב בה"
מור קורל: "תקפצי - הרשת כבר תיפתח לפנייך"
אורנה רסקין: "ראוי שאישה תהיה אחראית לגורלה"
דפי קרמר: "יום האישה - מי צריך אותך בכלל?!"
ורד בן סעדון: "מתוך המורכבות והקושי - נמצא איזון"
היכולת שלי להיכנס מהמטבח שלי למטבח של כל המשתתפים בסדנאות, להנחות אותם באילו כלים וחומרים להשתמש, להצליח ללמד אותם טכניקות, להיות שם, להסתכל על הבצק, לתת טיפים, לתקן כשצריך ולהרים כשצריך, אבל הכי חשוב – לראות את ההצלחות, זה דבר מטריף.
עוד דבר מטורף שקרה השנה, הוא שהבלוג שלי הפך להיות לי לבית שני. עד השנה הוא היה עוד דבר שאני עושה. היום אני יכולה בגאווה לקרוא לעצמי שף קונדיטורית שכותבת בלוג. שכותבת מתכונים להמונים, מבלי להתפשר על הכבוד למקצוע, על הרמה הגבוהה, ועל הירידה לפרטים. התגובות שאני מקבלת מהעוקבים על המתכונים, הן שמדרבנות לעשות עוד, לחפש איך לחדש, איך להנעים ואיך להפוך עוד מנה סופר טעימה למנת הדגל בבית של כולם. כשמשהו הופך ללהיט ויש המון תגובות חיוביות, אני באמת בעננים.
עוד דבר מדהים שקרה השנה הוא שאחרי כמה שנים של מחשבות, תוכניות ודחיות, סוף סוף כתבתי והוצאתי את ספר האפייה הראשון שלי. לא יכל להיות תזמון יותר סמלי מהשנה הזו. הספר הזה מאגד את המסע שעברתי באופן אישי, מהבית, דרך לימודי הקונדיטוריה, המוסדות הקולינריים, המסעדות, הבתים השונים שהתארחתי בהם והעסק שלי. הספר הזה מדבר את התהליך שהפך אותי למי שאני היום, ואני כל כך גאה לחלוק אותו עם העולם.
אני חושבת שכך נוצר מצב מיוחד, שבו בשנה מתסכלת שבה לא זזים הצלחנו ליצור לנו במטבחים גם הרבה מאוד ביחד. האפייה מחברת אנשים, בין אם מדובר באלה שחיים איתי בבית, בין אם בשכנים, שלהם אני נותנת את המאפים כשכבר אי אפשר לחיות על פחמימות. בין אם מדובר במשלוחים להורים ולמשפחה. בסגרים, זה כל מה שהיה לנו. הייתי שולחת לאמא שלי מאפים מדי כמה ימים כדי שלא תיפול רוחה.
השנה הזו עזרה לי להנגיש את ה"אני מאמין" שלי בצורה שלא האמנתי שאצליח. יש בבלוגספירה הרבה שמפשטים, אבל אני תמיד הייתי כזו שאומרים עליה "המתכונים שלך לא מתכונים של בית". לדעתי כבר אי אפשר להגיד את זה, כי אני מפרסמת ומלמדת מתכונים שאני אוהבת, שאני נהנית להכין ולאכול. אני חושבת שכל שף מגיע לשלב הזה בקריירה, אחרי שלבי ההתנסות למיניהם, שבו הם מוצאים את הקול שלהם דווקא בדברים הפשוטים, אבל לא פשוטים מדי.
עולם האוכל הוא לא עולם נשי, למרות שלפעמים זה נראה כך. אבל בשנה האחרונה הוא חזר להיות עולם של כולם. כי אנשים התמודדו עם פחדים משמרים השנה בלי הבדלי גיל ומגדר, התחילו לגדל מחמצות ולאפות לחמים, אפילו להחמיץ חמוצים. אני חושבת שאין גאווה יותר גדולה מאשר להיות חלק מהדבר הזה. כאישה, כשף קונדיטורית וכאדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו