חיפה "תחת אש" אבל מסעדות העיר מסרבות להוריד את הראש

כבר לא מעט שנים חיפה נתפסת כיעד הקולינרי התוסס והמרתק ביותר מחוץ לתל אביב. קצב פתיחת המסעדות בה מסחרר, הבאזז סביבה לא דועך, וכמות העולים לרגל אליה מכל רחבי הארץ רק הולכת וגדלה. אבל בשבועות האחרונים לאור ההסלמה וההתחממות הנוספת בזירת הצפון ובחיפה עצמה, מתקבלת תמונת מצב שונה מאוד. הכותרות מציירות תמונה של עיר תחת הפגזות בלתי פוסקות, ונראה שהתנועה אל העיר נעצרה כמעט כליל.

"אני לא מאמין בלסגור את העסק, לשבת בבית ולהיות מסכן"

"אנחנו בימים לא יציבים", פותח אילן פירון, האיש שבזכותו שוק תלפיות הפך למגרש המשחקים הקולינרי של שפים ופודיז רבים, יזם ואיש עסקים חיפאי והבעלים של מסעדת ״חמארה תלפיות״ ובר היין ״חמרמורת״. ״השוק שומם, אין אנשים, ואני מבין את זה – החדשות מלחיצות, הכותרות מנבאות רעות, ואנשים מפחדים. יש לנו מרחב מוגן, אנחנו מוכנים לכל תרחיש, אבל הסועדים מעדיפים להישאר קרוב לבית ולא להסתכן ביציאה למקומות בילוי רחוקים מהם. אנחנו חיים מהיום למחר ועושים את השיקולים הרלוונטים יום ביומו, שינינו את שעות הפתיחה, הורדנו את הערבים בראשון עד רביעי ופתחנו רק צהריים, בסופ"ש מנסים לעבוד רגיל כולל ערבים. אנחנו עם יד על הדופק ועושים התאמות, אבל אני לא מאמין בלסגור את העסק, לשבת בבית ולהיות מסכן, גם כי אני לא בנוי לזה נפשית ואני אשתגע, וגם כי בסופו של דבר, אנחנו לא יודעים כמה זמן זה הולך לקחת", הוא אומר ומנסה לשמור על אופטימיות, כמה שאפשר, "אנחנו חייבים ללמוד לחיות בתוך כל זה ולנשום את הסטרס החוצה. להמשיך לצאת לבלות, לשתות טוב, לאכול טוב, וליהנות למרות הכול. אנחנו כאן, פתוחים ומחכים לכם. נכון שזה נשמע נורא שצריך לעשות נורמליזציה למצב הזה, אבל בסוף, זה שאנחנו כל היום סביב החדשות והכותרות זאת הפגיעה הכי גדולה במורל שלנו, ואם נכנע לזה - נוצחנו סופית. חוץ מזה שאם כבר לחיות תחת טילים ובמורא, בואו נעשה את זה יחד עם כוס יין ביד״.

השף יניב גור אריה, השתלט בחודשים האחרונים על חלל בר היין ״חמרמורת״, שם הוא מפעיל פופ אפ מסקרן במיוחד, שהחל לפעול באוגוסט ומתוכנן להמשיך עד סוף דצמבר, עם תפריט עונתי משתנה והשפה קולינרית הייחודית שלו. ״בהתחלה היינו מלאים לחלוטין״, מספר גור אריה, ״הכול היה מוזמן מראש, הגיעו אלינו אנשים מכל הארץ שבאו לחיפה במיוחד בשביל זה. הכול התנהל על מי מנוחות, עד הנפילה הראשונה שהייתה באזור, שהייתה בכלל בקריות. משם זה החל להשתנות, מרגע שהתחילו אזעקות באזור שלנו ירדנו ב-70% בתפוסה, את הקהל התל אביבי וממרכז הארץ איבדנו לחלוטין, ואת אנשי הצפון, חיפה והסביבה אני מרגיש שממש קשה למשוך עכשיו, כי הם פחות מעוניינים כרגע לצאת מהבית ולקחת סיכון".

גם גור אריה מסרב לתת למצב הבעייתי שנקלעו אליו להכריע, "בהתחלה, בימים הראשונים סגרנו לגמרי, אבל די מהר החלטנו לחזור ולפתוח ולעבוד כי בסופו של דבר יש ערך לעסק כזה שיהיה פתוח ועובד, אז נכון, אנחנו לא מצליחים למלא ערבים, אבל בכל זאת אנשים מגיעים, מעט, אבל מגיעים, וזה בדיוק הערך שלנו, שאנחנו כאן בשביל אלה שרוצים להגיע, ויש לזה משמעות בעיני. כשכותבים לי אנשי מילואים שהם רק מחכים לחופשה שלהם כי הם חולמים על להגיע, איך אני יכול לא לפתוח ולא להמשיך לעבוד? זאת האחריות הקהילתית שלי. אני לא מדבר אפילו על עזרה מהמדינה, אנחנו לא יכולים לבנות על זה וגם לא יכולים להתעסק בזה, כי אם נחכה לזה ונהיה מסכנים לא נשיג כלום. בסוף זאת האחריות האישית שלנו לדאוג לעסקים שלנו ולעובדים שלנו, להרים לעסקים סביבנו ולהמשיך לפתוח כדי להיות כאן בשביל הלקוחות שלנו. אם יש מסר אחד שאני יכול להעביר הלאה בהקשר הזה, זה שבסוף יהיה בסדר״.

שלי פארי, אשת יין וחיפאית גאה שגם עובדת עם לא מעט עסקים קולינריים בעיר, די מתרעמת על ההגדרה של חיפה כעיר תחת אש: "אני מסתובבת כל היום בחיפה והכל כסדרו. להרבה מאוד מהעסקים כאן יש ממ״דים ומקלטים ממש בתוך השטח שלהם, וכולם מצוידים וערוכים למקרי חירום. ועדיין, האזור שומם, אנשים לא יוצאים מהבית, שלא לדבר על מגיעים לעיר מבחוץ, קחי לדוגמא את ״הנמל 24״ שאני עובדת איתם, המקום יכול לאכלס למעלה מ-100 איש בסיט ערב, והיו להם לאחרונה ערבים שבהם היו בקושי 20 איש בערב. העסקים בעיר לא ישרדו את המצב הזה לאורך זמן, לא כלכלית וגם לא מורלית. בסוף עסקים כאן ייסגרו וזה יהיה עצוב מאוד. זה חשוב שאנשים ימשיכו להגיע לבקר ולאכול בעיר כי החיים כאן, כרגע לפחות, מתנהלים פחות או יותר בשגרה מוחלטת, ואם הם לא יגיעו עכשיו, אז כשהכל יירגע והחיים יחזרו למסלולם התקין, לא בטוח שיישארו כאן עסקים לבקר בהם״.

ארז גולקו, בעל עסק לסיורים קולינריים ודמות ידועה ומוכרת בעיר ומחוצה לה, משתף בתחושות הקשות סביב מראות העיר הריקה. ״בדרך כלל התקופה הזאת היא התקופה שאנחנו מחכים לה כל השנה, התקופה הכי עמוסה ועסוקה שלנו - החום נשבר והחגים והחופשים מספקים לאנשים סיבה לצאת ולבלות, ספטמבר-אוקטובר ביומן שלנו היו מלאים לחלוטין, ועכשיו הכול נמחק. העיר שוממת והעסקים גמורים, המקומות ריקים, אנשים לא מגיעים, ואני מבין את זה, התמונה שמצטיירת היא מלחיצה, ואנשים מעדיפים לבחור אטרקציות וסיורים במקומות שלא מצטיירים כבעייתיים. זה נשמע כאילו נורא מפחיד פה, אבל בפועל לא הרבה השתנה מעבר לתדמית, והעיר ממשיכה כרגיל, העסקים פתוחים ועובדים כתמיד, רק התנועה לא קיימת. אנחנו מנסים לעשות כמיטב יכולתנו כדי להמשיך לעודד אנשים להגיע, פותחים תאריכי סיורים, עושים שיתופי פעולה ומעלים לרשתות ולמדיה תוכן יחד עם העסקים המקומיים כדי להראות לאנשים שבטוח להגיע ולעזור להם להישאר עם הראש מעל המים״.

שירי ויצנר, המוכרת יותר כ״חיפאית״, היא פטריוטית חיפאית, יוצרת תוכן על העיר ובכלל ומדריכת סיורים, משתפת שלדעתה הכול עניין של יחסי ציבור שגויים, ״אנחנו בחיפה מתמודדים כרגע עם אירוע חרדה שהוא גדול יותר מכל שאר הדברים שקורים, גדול יותר אפילו ממה שאני זוכרת מהקורונה. לכי תסבירי לאנשים שיש מרחב מוגן והכל בסדר, ואז אם הם יבואו וחס וחלילה יקרה משהו ואז מה? נכון שכרגע הכול רגוע, אבל מה אם פתאום, כמו שקרה ברמת הגולן והגליל, זה ישתנה ויחמיר באמת? אנחנו מפחדים להגיד ׳בואו, זה עלינו׳. חוץ מזה, שגם מה יעזור לנו להגיד 'בואו' כשבחדשות אומרים שיש אזעקות בחיפה, אנשים בטוחים שאנחנו ב'וור-זון', ואנחנו לא, אבל אין לנו דרך לגרום לאנשים להבין את זה. גם בסיורים שלי יש ירידה רצינית, בדרך כלל יש סיורים 5-6 פעמים בשבוע, ירדתי לשניים בשבוע. פסטיבל הסרטים שהוא אחד האירועים הגדולים בעיר, נדחה לדצמבר, שזאת מכת מחץ לעסקים שבונים עליו כל השנה. העירייה מצידה עושה כל שביכולתה לעזור לעסקים בעיר, אבל היא לא זאת שקובעת את המגבלות, ואין לה הרבה איך לעזור. המדינה היא זאת שיצרה את האירוע אבל לא מגיעה אליו, לא עוזרת לעסקים לא תומכת ומסייעת. קל למדינה להחליט לסגור את חיפה כי בעיניהם היא מנומנמת, אז לא יקרה לה כלום אם נושבת. מגדירים אותנו כאזור סיכון, מבטלים לימודים, מייצרים הפחדה לא מוצדקת כשבפועל רמת הסיכון אצלנו זהה לרמת הסיכון בתל אביב, אבל את תל אביב הרבה יותר קשה לסגור".

גם שי אראל, הבעלים של המסעדה והבר התאילנדיים The Thai market ו- The Thai bar בתלפיות, מצייר תמונה די דומה, אבל מתעקש להישאר אופטימי וחיובי. ״העיר שוממת, היקף העבודה ירד בכמעט 70%, וגם כשמגיעים זה מאוד מאוד דליל. אנחנו עושים חושבים כל יום מחדש לגבי איך להתנהל, והולכים עקב בצד אגודל, אבל בסוף אנחנו עובדים. ובכנות, אני לא באמת יכול להתלונן, בחיי שהמצב שלי ורוד לעומת דברים אחרים שקורים פה במדינה – באים לאכול אצלי מפונים מכפר דן שכבר שנה לא בבית, הורים של חטופים, יש משפחה קבועה שמגיעה לכאן, הם פונו מבארי אחרי שבילו 17 שעות בממ״ד מחזיקים את הדלת בידיים, ועכשיו הם גרים כאן בחיפה ונהיינו חברים. אז אני לוקח דברים די בפרופורציות, בכללי אני אופטימי חסר תקנה, אבל בהקשר הזה - על אחת כמה וכמה. נכון, ירדה לי העבודה, אבל אני אומר לעצמי 'תשתוק תוריד ת׳ראש ותעבוד, החיים שלך ורודים לעומת כל השאר'. ברוך השם הכל טוב. אז מבחינתי שיהיה פה קשה גם חצי שנה קדימה, רק שנסיים כבר את העניין הזה עם לבנון כמו שצריך ונגיע למצב שאנשים יכולים לחזור הביתה ולחיות שם בבטחה. בסוף ערבות הדדית אומרת שמישהו צריך לשלם את המחיר, ואם זה כולנו אז כולנו - אנחנו בזה יחד ונתמודד עם מה שיבוא״.