אתם חייבים להכיר: הלחמים הכי טעימים ומיוחדים בעולם

תסלח לנו מרי אנטואנט ששלחה אותנו לאכול עוגות בהיעדר לחם, אבל אנחנו את הלחם שלנו לא מחליפים בשום עוגה – גם אם זה יעלה לנו בראשנו.

אמנם יום הלחם הבינלאומי מצוין בנובמבר, אבל האהבה שלנו לפחמימה המורכבת הזו אינה תלוית זמן. כמובן שאנחנו ממש לא היחידים שמרגישים כך, כשיש כאלו שאף חקרו, טעמו ויצרו רשימה של הלחמים הטעימים והמיוחדים בעולם – אנחנו בחרנו להביא כאן את המסקרנים ביותר שבהם.

לָאבָאשׁ (ארמניה)

לאבאש הוא לא רק טעים, אלא גם לוקח חלק בחגיגות כשהוא "מולבש" באופן מסורתי על בני הזוג בחתונתם בכדי להבטיח חיים של שפע ושגשוג.

העשייה של הלחם הזה מהווה פעילות חברתית של ממש. כדי להעניק לו את צורתו הייחודית, קבוצת נשים נדרשת לגלגל ולמתוח את הבצק לרוחבה של כרית המרופדת בקש או צמר – לא משימה פשוטה במיוחד. נדרשת מיומנות רבה כדי לזרוק את "דפי" הבצק הענקיים לחלקם הפנימי של תנורי חרס חרוטיים, שם יעברו אפייה מהירה בחום גבוה.

הלָאבָאשׁ הוא מרכיב כה חשוב בתרבות הארמנית, שאונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם) הכיר בו רשמית כמרכיב של המורשת התרבותית הארמנית.

לחם לָאבָאשׁ // צילום: Getty Images

פָּאוּ זִ'י קֶיְיז'וֹ (ברזיל)

במקרה זה מדובר במאפה טעים, שמגיע גם עם סכנה מסוימת. אם תרצו, מדובר בניצחונה של תושייה קולינרית המאפשרת את אכילתו של שורש הקָסֶאבָה הדרום אמריקני, מכיוון שבשורש העמילני יש כמות קטלנית של ציאניד טבעי.

עם זאת, אל פחד: טיפול זהיר הכולל כמה מחזורים של השרייה, סחיטה וייבוש מאפשר לרבות מאוכלוסיותיהן הילידיות של היבשת להפוך את השורש לכוכב קולינרי לא צפוי. כיום הוא משמש כבסיס לאחד המעדנים הפופולריים במדינה – מעין לחמנייה גבינתית בעלת קרום פריך ומילוי רך וחמצמץ.

קָרָאבָאי (רוסיה)

האפייה הופכת לטקס אמנות של ממש בחגים הרוסיים, כאשר כיכרות זהובות של לחם קרבאי מעוטרות בפרחים, בעלי חיים וסלסולים עשויי בצק.

הקרבאי גם מככב בחתונות רוסיות, וקיימים חוקים מורכבים לגבי אופן הכנתו: המסורת דורשת שאישה נשואה באושר תכין את תערובת הבצק ושגבר נשוי יכניס את הכיכר העגולה לתנור.

אפילו לצורתה העגלה של הכיכר יש סמליות עתיקה, והחוקרים מאמינים כי היא קשורה לאחד מפולחני השמש העתיקים. כיום, הרוסים אופים לחם קרבאי על מנת להבטיח חיים של בריאות ושגשוג לזוג הצעיר בחתונתו.

בולאני (אפגניסטן)

מאפה שטוח בצורת חצי ירח הידוע גם בשם פריקי (Periki) שמטוגן בשמן עמוק עד להזהבה קריספית. הוא מגיע במילוי בשר או ירקות כמו תפוח אדמה, תרד ועדשים, ומוגש לצד רוטב יוגורט או צ'אטני. הוא מוגש באירועים חגיגיים דוגמת ימי הולדת, מסיבות אירוסים וחגים, אך גם נחשב למאכל רחוב פופולרי.

מָרָאקֶטָה (צ'ילה)

גלי ההגירה של המאות ה-19 וה-20 הביאו לצ'ילה מסורות אירופיות של לחמי חיטה למיניהם – והחטיף הפופולרי ביותר במדינה הוא תוצר של מפגש התרבויות הזה.

לחמניית המראקטה מחולקת לארבע "אונות" והיא בעלת ליבה חיוורת ואוורירית. למרות זאת, גולת הכותרת שלה היא הקרום: אופים צ'יליאנים מכניסים לתנור תבנית של מים כדי להשיג קרום פריך וממכר, שהוא החלק האהוב ביותר במראקטה בקרב צ'יליאנים רבים.

המראקטה היא חלק מהתזונה היומיומית של הצ'יליאנים, ברמה כזו שהם אומרים שילדים שנולדו לחיי שפע "נולדו עם מראקטה תחת זרועם".

לחם בָּאמִי (ג'מייקה)

עוגות קָסָאבָה מטוגנות הן מזון נוחות טעים בג'מייקה, שבה עוגות לחם הבאמי הן ליווי מוצלח למנות פירות הים הטריים של האי.

תהליך ההכנה המסורתי של לחם הבאמי מתחיל בטיפול בקסאבה מגוררת, שנפטרת מהציאניד הטבעי המצוי בשורש. לאחר מכן מנפים את עיסת הקסאבה, דוחסים ולוחצים אותה לתוך טבעות מתכת.

למנה שורשים עתיקים: הקסאבה הייתה מזון בסיסי בדרום אמריקה ובאיים הקריביים הרבה לפני הגעתם של האירופיים לאזור, והסברה המקובלת היא ששבט האָרָוָואק הילידי השתמש אף הוא בשורש הקסאבה, ממנו הוא יצר מעין פיתות שהיו המקבילות שלהם ללחם חיטה.

שָׁאוֹבּינְג (סין)

הסינים נוהגים למלא את הלחם השטוח הזה, שמוצאו בצפון המדינה, במגוון מילויים מתוקים, מלוחים או חריפים כדוגמת ממרח שומשום שחור, בשר מעושן או פלפל סִיצ'וּאָנִי.

אופים סיניים המתמחים בכך יסובבו וידפקו את בצק השאובינג במידה כזו שלתוצר הסופי יהיו 18 או יותר שכבות – ואם תשברו את קרום השומשום של השאובינג, תמצאו שכבות רכות ועשירות בטעמי חיטה.

פּוּפּוּסָאס (אל סלבדור)

מי שמתהלך ברחובותיה של הבירה סן סלבדור, לעולם לא יהיה רחוק מניחוח התירס הצלוי של פופוסאס הנישא באוויר ומתגנב לנחיריים.

לחם תירס זה, הנצלה על הפלנצ'ה, הוא חטיף אהוב אשר נחשב לאייקון לאומי באל סלבדור. כדי להכין את הפופוסאס, הטבחים ממלאים בצק תירס רך במילוי של גבינה, בשר חזיר או שעועית מתובלת, צולים את הבצק הממולא על פלנצ'ה לוהטת – ואז מגישים אותן עם מעין סלט כרוב שנקרא קוּרְטִידוֹ, שתפקידו לנטרל את השומן והמליחות של הלחם, ובכך לספק ארוחה משביעה ומהנה.

מקורו של הפופוסאס עתיק מאוד: בג'וֹיָה דֶה סֶרֶן, עיר של שבט המאיה שנקברה תחת אפר וולקני אשר מוכרת בידי אונסק"ו, למשל, מצאו הארכיאולוגים כלי בישול מהמאה השביעית לספירה לערך, הדומים לאלו שבהם משתמשים טבחים סלבדורים בימינו להכנת הפופוסאס.

פָּאי בָּאוֹ (הונג קונג)

אופים הונג קונגיים מנסים להתעלות זה על זה ביצירה של לחמים יותר ויותר רכים ויותר ויותר אווריריים, ובהפיכה של קמח חיטה למעין כריות אווריריות. עם זאת, לפאי באו יש מקום מיוחד הודות לטכניקת אפייה הנקראת שיטת טָנְז'וֹנְג.

בשיטה זו, האופים מוסיפים כמות קטנה של קמח מבושל ומים לשאר המרכיבים, בשעה שהם מכינים את תערובת בצק החיטה. הדבר נשמע מינורי, אך יש לו השפעה מכרעת על מבנה הלחם הסופי. בסופו של דבר, מתקבלת כיכר רכה ונפלאה שנשארת לחה במשך ימים ושיש לה טעם חלבי שאי אפשר להפסיק לנשנש.

קָארֶה פָּאן (יפן)

קמח שמרים מחיטה הוא עטיפה מצוינת לקארי יפני, שהופך ארוחה שדורשת אכילה ליד שולחן לחטיף שניתן לאכול בידיים.

כדי להכין קארה פאן, המוכר גם כלחם קארי, מתחילים בגלגול כל הלחם הממולא בפירורי לחם יפניים (פָּאנְקוֹ). בהמשך, מטגנים אותו לזמן קצר בשמן עמוק כדי להבטיח קרום פריך שיספק ניגוד מרקמי מקסימלי למילוי הרך ונוטף הרוטב הסמיך.

קארה פאן היא מנה כה אהובה ביפן, שישנו אפילו גיבור על הנקרא על שם המנה. קארהפאנמן הוא אחד הגיבורים של סדרת האנימציה היפנית (אנימה) אָנְפָּאנְמֶן, אשר נלחם בנבלים באמצעות "קרניים" של מילוי קארי רותח.

דוּכְט רוּגְבְְרָאוּת' (איסלנד)

החום הגיאותרמי המבעבע המזין את הגייזרים, המעיינות החמים וסילוני הקיטור של איסלנד, הוא גם תנור טבעי לאפייתו של לחם שיפון זה, הנאפה במשך זמן רב.

ראשית כל, האופים האיסלנדיים מכינים בצק מקמח שיפון כהה, אותו הם סוגרים בסיר מתכת לפני שהם קוברים אותו באדמה החמימה שליד המעיינות הגיאותרמיים או אזורים חמים אחרים באיסלנד. אם אופים אותו בשיטה המסורתית, נדרשות 24 שעות כדי לאפות כיכר של דוכט רוגבראות' ב"תנור" התת-קרקעי.

מדובר ללא ספק בשימוש גאוני במשאב טבע נפיץ, והתיירים המבקרים בעיר המעיינות החמים לָאוּגָרְוָוטֶן, למשל, יכולים לטעום כיכרות של דוכט רוגבראות' היישר מה"תנורים" הקבורים בחול השחור של העיר.