תל אביב מתהדרת בלא מעט מסעדות איטלקיות, עם הרבה מאוד סגנונות, יתרונות וחסרונות בתוך הז'אנר הגדול כמעט כמו ארץ המגף עצמה, של המטבח האהוב והמוכר. למרות זאת, בילוי ב"קפה מרטיני"' ביסטרו קטן ברחוב דיזנגוף, הראה שבהחלט יש מה לחדש בתחום ושביצוע טוב אף פעם לא נמאס או מתעייף.
קפה מרטיני ניצבת בז'אנר נפרד משל עצמה, שהוא "מסעדה חדשה מתחדשת". לאחר שנפתחה במרץ של השנה שעברה, המסעדה עברה מהפכה. מנצח עליה כעת השף דניאל נגויין, שף ממוצא תימני-ויאטנמי (אם מישהו צריך הוכחה לקוסמופוליטיות הגוברת של המטבח הישראלי) המקום עצמו נסגר מאז פרצה המלחמה ונפתח שוב לפני שבועיים עם תפריט חדש והמון אנרגיות.
החלל במסעדה מזכיר בר אירופאי מסוגנן בשנות השמונים ויש לה חצר ישיבה על הרחוב עם עצי לימון ועגלה מלאה בלימונים. הבפנים אפלולי אך מזמין, כמו כל בר-ביסטרו טוב. עם תאורה עדינה שמצליחה גם להשרות אווירה קסומה מחד וגם לקלקל כל תמונה שניסיתי לצלם עם מכשיר הטלפון המתפרק שלי.
המהפכה של נגויין מתקיימת סביב שני עקרונות שאפיינו את קפה מרטיני עוד קודם. הראשון הוא צמחונות גמורה, אין בשר בקר, עוף או דגים בתפריט. למעשה, תפריט חלבי לגמרי, אך לא כשר מכיוון שהמסעדה פעילה גם בשישי ובשבת. העיקרון השני הוא מחירים סבירים, לפחות ביחס למצוי במרכזה של העיר העברית הראשונה בימים אלו. העיקרון הראשון מאפשר את השני והמבחן היחיד של ההסדר, עבור קרניבור חובב שכמותי, הוא מבחן התוצאה.
התחלנו עם מנות פתיחה של סלט פנצ'נלה, בוראטה עם סלסת פיסטוק ובצל ירוק; ופלטת גבינות. חומרי הגלם מצוינים, זה מורגש היטב בירקות עמוקי הטעם ובבוראטה המשובחת של עברי.
דגמנו גם שתי מנות ביניים. הראשונה היא ברוסקטת פטריות, שהגיעה כשתי יחידות לא גדולות אך עמוסות בפטריות צלויות, רוטב מעולה והרבה מאוד גבינה. הברוסקטה עצמה עמדה היטב בדרישות הפריכות והטעם.
אך מנת הביניים השנייה הייתה התגלית של הארוחה - מנה פשוטה כביכול של גרטן, תפוחי אדמה אפויים ברוטב. התפודים נחתכו דק דק, עוצבו לצורת מלבן והוגשו כשמעל גבינת שמנת, עשבי תבלין וחתיכות דקיקות של צ'ילי. התוצאה הייתה מענגת, התחכום והעדינות האירופאית של המנה, לא תבייש אף מסעדה עירונית מכובדת בצרפת. לצידה החוצפה של הטעמים הישראליים – אסייתיים, ממש עשתה לנו את הערב.
גם העיקריות עמדו בסטנדרט שהציב לעצמו נגויין. הזמנו פיצה "מרטיני" עם רוטב עגבניות חרפרף, פטריות ואספרגוס. הפיצה עשויה במקום והבצק היה משובח, אך לא העפיל על טעם הרוטב והתוספת. מנה כיפית ומאוזנת שהגיעה עם מספריים לחיתוך, דבר שגרם לאיטלקיה שאיתי לצחקק ולהגיד שאבא שלה היה מתעלף למראה זוג מספריים לצד פיצה במסעדה מכובדת.
המנה השנייה שהזמנו הייתה פסטה קון מוליקה עם חמאה עם צלפים ומרווה. הרוטב היה מאוזן וניכרה בו יד טובה. הפסטה הייתה טובה גם היא. ההבטחה במקום היא להתחיל להכין את הפסטות במטבח, דבר שיכול לעשות את מנות הפסטה למעניינות עוד יותר.
את הארוחה ליוו כמה קוקטיילים טובים מאוד, שהאירו על נקודת חוזק אחרת של המקום ולהם אחראי ג'ון נדג'ר, מנהל הבר החדש של המקום. על אף השם המאיים, נסו את ה"פורנסטאר מרטיני", לא תתאכזבו. לקינוחים טעמנו טרמיסו, שנעשה על פי הספר והיה טעים מאוד, ומנה של סנדיי סורבה שהיה מרענן וכיפי, אך מתאים יותר לעונת הקיץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו