אנחנו אנשים של הרחובות הצדדיים. כמיטיבי לכת ולסת, למדנו שבשביל להכיר מקום על מלא, תמיד נלך על הצלחות שמספרות את הסיפור שלו, לאו דווקא אלה שתפסו נדל"ן על הציר המרכזי או הצטיידו בגימיק מגובה בסוללת יח"צ משומנת.
אוכל שמגיע עם סיפור, חזון ועבודה של ידיים טובות, כזה שזוכה לעדנה, תמיד מרגש אותי. מאחוריו תעמוד לרוב נשמה עם תשוקה שעושה את מה שנכון לה. מה נעים וטוב לפגוש אנשים מוגשמים באמצע הדרך.
על האוכל שריגש אותי תקראו בשורות הבאות' אך לפני הכל – "לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן". המשפט המוכר מוכיח פעם נוספת את חשיבותו, כשהלוקיישן שממנו יצאנו ושאליו שבנו היה מעולה. על כן, הרשו לי להמליץ עליו בחום – במלון הבוטיק המקסים "Hotel Collect" תמצאו חדרים שהרגישו כמו בית של מישהו ממש מגניב, ושירות שגרם לנו להרגיש אורחים מכובדים ורצויים (של מישהו ממש מגניב).
לכתבות הקודמות של דפי קרמר:
נמנעים מ"אוכל ישראלי" בחו"ל? הגיע הזמן לחשיבה מחדש
מלך השוק: המסעדה הפריזאית שעושה כבוד לאוכל הישראלי
כפסע מהמלון מצאנו תחבורה ציבורית לכל חלקי העיר, ואולי חשוב מזה, למסעדות, ברים, מעדניות ובתי יין שגורמים לי לרצות לחזור אליהם ומהר. בזמן שהמתנו שהחדר שלנו יהיה מוכן, פנינו לבחורה החביבה מהקבלה על מנת לקבל המלצה קולינרית למקום קרוב. היא המליצה על מסעדת פועלים סמוכה, שבהחלט אפשר לומר שפתחה לנו את הצ'אקרה ההונגרית – וגם את התיאבון.
המקום נפתח ב-12 בצהריים ונסגר ב-16:30, אין גמישות. הבנו שהגענו למקום הנכון בזכות תור מאופק של הונגרים רעבים. קוראים לו "Disznotoros", ובתרגום לעברית – "חזרזירי העיר התחתית". במקום תמצאו מבחר רחב וטרי של מנות ביתיות, שאותן אוכלים בעמידה על דלפקים גבוהים.
בחרתי במנה הונגרית טיפוסית: חזה עוף במרינדה של כוסברה ושום, עם תפוחי אדמה בחרדל וסלט מלפפונים הונגרי קלאסי. האיש שאיתי בחר בתבשיל גולאש עשיר ומלא טעם לצד נוקדלי, הלא הן הבצקניות ההונגריות הידועות.
האמת העירומה היא שהעונג גרם לי לרצות להזמין את התפריט כולו, או סתם לבלות שם את הימים הבאים ולהאזין לשיחות בשפה ההונגרית המתגלגלת, אך נאלצתי לכבוש את יצרי ולהסתפק בדבר מתיקה לסיכום הביקור – אורז מתוק ודביק, ועליו רוטב דובדבנים מופלא. אם אתם בעניין של אוכל מקומי ואותנטי, אל תרשו לעצמכם לפספס את המקום הזה.
לאחר מנוחה קלה במלון, יצאנו לשיטוט ברחובות היפים של "פשט", שקיבלו אותנו בנדיבות והיוו תפאורה מיוחדת לטיול שכזה. אחרי סיבוב ארוך מספיק בשביל שנרגיש שלא יהיה חטא לאכול שוב, נכנסנו ל-"Gettó Gulyás". מי שהמליץ לי בחום לבקר שם, רמז לי שכדאי להחליף מילה עם הבעלים.
דבר הוביל לדבר, ובעל המקום, דוד קאוטצקי, התפנה והחליף איתנו מילים טובות למשך כמעט שעה. הוא נולד וגדל ברחובות הסמוכים למסעדה בשנות ה-70, עלה ארצה עם אימו, והתגורר שנים סביב חיפה. אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי, הוא חזר למכורתו, שם חיכה לו אביו. עם הרבה אמביציה וחוש יהודי מחודד, קאוטצקי הפך ל"מלך חיי הלילה" של העיר, אך הגעגועים למטבחי ילדותו לא הרפו, ואת אחד הברים המצליחים שלו הוא הפך לבסוף למסעדה הנפלאה הזו, שאורזת מסורת בעטיפה טרנדית נחשקת.
עצירות חובה
רק מאוחר יותר הבנו שזהו נס גלוי שהצלחנו למצוא שם מקום ללא הזמנה מראש. כמיטב המסורת הקיץ ההונגרית, הארוחה נפתחה במרק פטל ותפוחי עץ צלויים עם כף נדיבה של שמנת חמוצה. משם המשכנו לעוף ברוטב פפריקה סמיך ובצקניות ענניות לאדון ואומצת בשר עסיסית ולצידה תפוחי אדמה מבושלים וצרובים עם עירית פטרוזיליה שום ושמיר בשבילי. קינחנו עם כופתאות גומבוץ שניצבו במרכז "בריכת" שמנת סמיכה וקינמון, שהחזירו אותי למטבח של סבתא בערב חג השבועות. התרגשתי.
בשביל להוריד את שתי ארוחות הצהריים שנאכלו לפני השעה 16:00, החלטנו לוותר על קפיצה למלון ופשוט ללכת את עצמנו לדעת, ליהנות מיופייה ועוצמתה של העיר. חצינו את הגשר לכיוון "בודה", וראינו ממעלה המצודה איך הערב יורד על העיר האירופית היפה הזו.
המדריך האישי שלי לשיטוטים בבודפשט הוא עופר ורדי. כששאלתי אותו מהיכן מביאים הפתעות הביתה, הוא הכווין אותנו ל-Fromage, מעדניה שכונתית תמימה למראה בניצוחו של חוקר ואוצר אוכל מלא חן, העונה לשם ריימונד הופר.
חלל המעדנייה עמוס ערימות של מטעמים שנבחרו בקפידה מכל רחבי המדינה עם בוסטים של הפתעות מהעולם, נקניקים וקבנוס מבשר מנגליצה וגבינות כפריות של יצרנים קטנים, צנצנות דבש בשלל גוונים, קונפיטורות ריבות יינות וליקרים נפלאים. המקום הזה, ללא ספק, הוא עצירת חובה לכל מי שמעוניין לטעום, תרתי משמע, את הסיפורים שמאחורי היצרנים, החוואים והמגדלים שאחראים על השפע הזה.
מעבר לכביש קרץ לנו שולחן משובץ מפה, שהיה חלק ממסעדה שכונתית קטנה ומקסימה ששמה "Óriási Bécsi Szelet". התיישבנו, הזמנו בירה הונגרית ונתנו למלצרית יד חופשית בבחירת "ארוחת הסבתא" שלנו.
עם הבירה הגיעו לשולחן סלט מלפפונים עם כף שמנת נדיבה, ולצדם מלפפונים מוחמצים שנעלמו מהצלחת כלא היו תוך זמן קצר. אחרי החימום, יצא אחר כבוד שניצל עגל "וינאי" בגודל של מגש פיצה משפחתי. הוא היה מהטובים שאכלנו לאחרונה, אך בשלב הזה נאלצנו להודיע למלצרית הסימפטית על הגעתנו לסף הקיבולת שלא מאפשר לנו לאכול יותר.
למרבה המזל, היא לא הקשיבה לנו, ותוך דקות מצאנו את עצמנו מתמודדים עם פירה ערמונים ברום וקצפת מעל, לצד ערימת בלינצ'סים במילוי גבינות וריבת משמשים. ביתי, פשוט ומומלץ מאוד.
אחרי שינה מתבקשת, את הבוקר שלמחרת פתחנו בארוחה חביבה ב"סלון" המלון שלנו. את חלקו הראשון של היום העברנו ברחובות המרכזים וברובע היהודי בעיר, שלמעט היופי שלו אוצר בתוכו גם פיסות היסטוריה מרגשות.
לקראת צהרים פגשנו, ולא בפעם הראשונה, את ורדי, שמבחינתי הוא המאסטר הקולינרי של העיר. כבר שנים שהוא מתעסק במטבח ההונגרי עליו גדל, ושעליו אף כתב את רב המכר "גולאש לגולש". הסיורים הקולינריים שלו בשני צדי העיר עוברים ביותר מ-15 תחנות טעימה, ומתמצתים מאוד את סיפורו של המטבח ההונגרי המופלא ובאופן כללי את סיפורה של העיר, החל מהאוכל המסורתי ועד לאחרון הטרנדים.
אחרי עוד מנוחה מתבקשת, חתמנו את הערב במסעדה בעלת כוכב מישלן, "Spago" שמה, שממוקמת במלון יפהפה ומשומר על גדות הדנובה. "ספאגו" לקחה על עצמה שילוב מסורות בישול מכל העולם שמאפיינות את מטבחי השף העומד בראשה, וולפינג פאק. את המסורת הזו היא משלבת עם חומרי גלם מקומיים ופרשנויות מודרניות לאוכל המסורתי ההונגרי.
הסביבה אינטימית ורומנטית ומנות רבות, חכמות ואלגנטיות החלו להגיע לשולחן שלנו. הן גרמו לנו להרגיש שדרכן השף מספר סיפור עונתי מרתק. הנתון הבא כנראה יעצבן אתכם מעט: אנחנו זוג גרגרנים, אפשר לומר שהזמנו לא מעט מנות, וכל התענוג הזו עלה לנו ביחד כ-400 שקלים. אם תרצו להמשיך באותו המקום את הערב, על גג המבנה המרשים ישנו מעין רופטופ מרשים, כשהנוף הוא נהר הדנובה, ובו בר קוקטיילים עדכני ותוסס.
בודפשט – אין ספק שעוד נשוב. ואנחנו? אנחנו ניפגש ביעד הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו