קטסטרופה ללא סינון: מופע האימים של שידורי החדשות

"יש אנשים מפוחדים במרכז תל אביב", אמר דני קושמרו והרצין. הוא קטע את שטף הדיווחים, הביט לצופיו בעיניים וסיפק עצה מקצועית: "נציע לא להיות לבד ברגעים האלה, להצטרף לשכן, לסגור חלונות ודלתות". בקיצור, להתנהג כאילו אנחנו צופים בסרט אימה זול.

"דרמה אמיתית בשידור חי", חזר ואמר לאורכו של ערב נדיר, היסטרי, ואולי אפילו היסטורי, אבל לאיזו דרמה קושמרו מתכוון?

כי אמנם מתשע בערב ועד אחרי חצות קיבלנו שידור רציף ממקום הפיגוע, אבל גם מעט מידע אמין. ברגע האמת הכתבים בשטח נבחנו לפי כושר הריצה שלהם, יכולתם לאתר התרחשויות רלוונטיות ולתווך אותן בזהירות ובאחריות לצופים. התוצאות היו מביכות.

בשעה הראשונה הפייק ניוז השתולל. דיווחים סותרים על מספר מחבלים, מעצרי שווא, רימוני הלם, זירות ירי מרובות ומרדפים כוזבים. לא ברור איך לא רעדו האצבעות בכאן 11 למי שהקליד את המשפט, שהתנוסס על המסך דקות ארוכות, "חשד שהמחבל מתבצר עם בני ערובה בבניין ברחוב דיזנגוף". באדיבות החדשות, למשך כמה שעות, דיזנגוף נראה כמו רכבת לילה בקהיר (ואם נעבור לניר דבורי, המצב רק יחמיר).

צריך לומר כי דבורי הצטייד מראש בשק של קלישאות. ביניהן "ההערכה במערכת הביטחון היא שלילה ארוך לפנינו" או "יש כמה אינדיקציות, אבל עדיין אי אפשר להגיד ששמו את היד על המחבל", וגם "הייתי אומר שמדובר בקודקוד החץ של הכוחות הכי טובים שיש לישראל, הם פועלים ברחוב הזה, וכאן הם אולי יצליחו לסיים את המרדף שנמשך כבר שלוש שעות".

שידורי הפיגוע תיעדו המון ברדק. עשרות שוטרים היסטריים דחפו זה את זה בצעקות על מנת להקיף בניין במרכז תל אביב. הם כיוונו לעברו רובים ואקדחים, הרעישו, אבל הבניין לא זז. הוא אפילו לא התקפל. סתם בניין במרכז תל אביב. הכתבים בשטח הבטיחו דרמה, אז לא נותר אלא לחכות שמשהו יקרה.

"אולי תיכף הם יצאו מהבניין ובידיהם יהיה המחבל", ניבא גלעד שלמור, אך כלום לא קרה. וככה קיבלנו עוד ריצות ועוד המולה ועוד כלי נשק בפריים. "זה רק נראה מבולגן, השוטרים יודעים מה הם עושים", ניסה להסביר ברהנו טגניה לפני שמישהו דחף אותו הצידה.

לעומתו, אדוה דדון הבינה בשלב מוקדם כי לא תתפוס את המחבל הנמלט, ולכן חתכה לתיאטרון הבימה ושידרה משם בהלה עטופה בחיבוק. "ערב טוב מהבימה הנצורה", אמרה. "אז כמה שעות אתם כבר כאן", דדון שאלה את חני נחמיאס, שענתה לה בלי סודות כי בקושי חלפה שעה ורבע מאז נסגרו עליהם דלתות התיאטרון.

אלה היו שלוש שעות וחצי של קטסטרופה ללא סינון. עדי ראייה מוגזמים, יחידות מסווגות שנכנסו לדו"צ עם המצלמה של ברהנו, וגם חיילים חמושים שסרקו חדרי מדרגות בנשקים שלופים, כשמאחוריהם מתגנבת לי אברמוביץ' ולוחשת "מרגישים את המתח באוויר". שלוש שעות וחצי ללא תוכן, ועדיין אי אפשר להוריד את העיניים מהמסך.

הצרה היא שערוצי הברודקאסט התפתחו להיות ערוצי חדשות פר אקסלנס. לפיכך זה נראה לכולנו לגיטימי להפקיע ערב שידורים לצורך שידור מתגלגל שלא קרה בו כלום. ארבעה ערוצים שידרו אמש רק מידע מבולבל, שמועות ופאניקה. וכשאין אלטרנטיבה אחרת, לא נותר אלא להישאב לדרמה הלא מתוסרטת שהיא הריאליטי של ישראל – עונת הפיגועים.

הצורה שבה משדרים את גל הפיגועים הנוכחי מעצימה חרדות ופחדים אצל הצופים. היא מתעדת אנדרלמוסיה בקרב כוחות הביטחון, מעצימה את הישגי המפגעים, מלחיצה ומתסיסה, מטפטפת חרדות ומוסיפה פרשנות פסימית של עיתונאים חובבי ספקולציות.

דווקא במצבי חירום הטלוויזיה חייבת לקחת על עצמה את תפקיד המרגיעה הלאומית. לתמרן בין הרצון להיות פרובוקטיבית ולהשתמש בהפחדה כדי למגנט צופים לבין האחריות לבריאותם הנפשית. התוכן ששודר אמש בערוצי הברודקאסט מסוגל לייצר טראומה קולקטיבית אצל מדינה שלמה, שאזרחיה יתקשו להרגיש בטוחים כשהם הולכים ברחוב או מדליקים טלוויזיה.