מזמן לא נהניתי מהחדשות כפי שנהניתי השבוע. שיחת היום החלה בוויכוח החריף על המסרים של שפיטה ועל השיר החדש של נטע ברזילי, המשיכה בביקורות על רונית, אשתו הדעתנית של ישראל כץ, והסתיימה בדיון ציבורי סביב העמדות הפוליטיות של אלונה ברקת.
מאז ומעולם המסך הישראלי חיפש נשים בקונצנזוס, אלו שכבשו את הציבור בחן יוצא דופן, ביופי מהפנט ובכישרון שלא מעורר מחלוקת. שחקניות, זמרות וידועניות חפצות חיים נמנעו מלהביע דעה חריפה שתיצור מחלוקת, הקפידו להיות פוליטקלי קורקט, לומר את הדברים הנכונים ולא לעצבן אף אחד.
נכון, היה קל ונוח לכולם אם רונית כץ הייתה יושבת כמו "ליידי", עונדת חיוך מנומס ומדברת יפה על השרים האחרים, אבל בחייאת! איך אמרה נטע? היא לא בובה. כולנו עומדות לטגן שניצלים ומטנפות על המתחרים של בני הזוג שלנו. סוף סוף משהו אמיתי קרה שם בטלוויזיה. הללויה. היא לא ברבי כפי שהיה נוח לכולם שנשים יהיו. יש לה אופי - תתמודדו.
משהו משתנה, אולי זו המחאה ואולי פשוט שיעמום משם הקוד "דוגמגישה". לא התעכבנו להבין מה המשמעות של נשים כמו לוסי אהריש ואופירה אסייג בקדמת הבמה, אבל זו לא פחות ממהפכה.
נניח בצד את הדיון הענייני באשר לדמות של שפיטה, הדיווה הערבייה, או בנוגע למילים שבוקעות מגרונה של נטע הקרנפית הוורודה. עצם הדיון בהן הוא-הוא האמירה.
העובדה שאנחנו עוסקים כל כך הרבה במה שנשים אומרות ועושות, במקום באיך שהן נראות, עם מי הן יוצאות או מה עבר עליהן בהריון היא כל כך מרעננת ומקדמת. דוגרי? רק בזכות זה יש לי עבודה בתקשורת. הרי אין לי מה להציע מלבד דעה. לא יכולתי להיות "נערת גלגל" גם אם מאוד הייתי רוצה.
החיים המקצועיים שלי היום הם תחרות קשה על תוכן: עליי להיות הכי חדה בפאנל, להגיש את הפינה הכי מסקרנת, ליצור את הסרטון הכי ויראלי ואת הטור הכי מעניין. אחרת, אוחלף באחרת.
אז ברוכים הבאים לתחרות מלכת האופי, חברים. כאן לא מחפשים עלמות חן ענוגות עם חיוך כובש שמבקשות שלום עולמי. כאן מתחרות על המסך נשים שלא יחליקו לכם בגרון, שיטריפו אתכם, שיגרמו לכם להתווכח בסלון. המסך שלנו כבר לא פרווה, הוא מתמלא טעמים חזקים, מתמלא כוסברות, אם אתם אוהבים את זה, או לא.