1. זה נכון. הדיאלוג המבודח בסוף השיחה בין עודד בן עמי לאמנון אברמוביץ' היה פרפראזה משלהם על תקוותיהם של מי שרואים עצמם מתמודדים על ראשות הליכוד בתום עידן נתניהו. שני העיתונאים לא דיברו מהרהורי ליבם, אלא ביטאו את מה שהם סבורים שמתרחש במחשבותיהם של בכירים במפלגה.
תודה על ההסברים, נדמה לי שהבנו זאת מלכתחילה. רק שהילידים האלה, שבכל זאת מצליחים פה ושם לפצח איזה בוטן שנון שמושלך לעברם מהאולפן, יודעים לפענח רובד נוסף, לכאורה מוצפן יותר, בז'אנר העיתונאי הזה. מכאן ההלם על "תגובת היתר" לפאנץ' סר הטעם.
זה לכאורה מנוגד לכל היגיון תקשורתי ותודעתי להתייחס לאפיזודה הזו, להגדיל אותה, לרומם את שחקניה יתר על המידה ולייחס להם עוצמה מופרזת. אבל סקנדל הקדיש־שלא־היה משקף דבר מה עמוק מכך: הם פשוט לא מבינים שם עד כמה הם שקופים.
וכשאומרים שקופים, הכוונה היא לא (רק) לעמדות הפוליטיות, או לעובדה שהן באות לידי ביטוי בדיווחים ובפרשנויות. זה כבר אנכרוניסטי בכלל לציין את זה. הכוונה היא לאופן שבו נעשית כאן פעילות כוורתית כדי להבנות מציאות ולקבוע עובדות.
2. הסיבה שסקנדל הקדיש־שלא־היה עורר כל כך הרבה אמוציות, וגם כאלפיים תלונות שהגיעו לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, היא שכבר אי אפשר להתעלם מהניואנסים, מעולם הדימויים ומשלל אמצעי המבע והשיח שבאמצעותם מייצרים אטמוספרה תודעתית של תום עידן. לא של משבר פוליטי, אפילו לא של אי־מוצא, אלא של תזוזה היסטורית שאין לעוצרה.
זה בא לידי ביטוי בתחימה פרשנית צרת אופקים לאירועים גלובליים: נסיגת טראמפ מסוריה או גזר הדין המקומם של צעירה ישראלית ברוסיה - הכל פתאום מוסבר כאותות קוסמיים לקריסת ה"ביביזם". פה ושם אפשר אפילו לקלוט רמזים רעי לב שהכורדים האומללים ואפילו נעמה יששכר הם קורבנות של חולשת נתניהו. הנרטיב המוביל כרגע ביקום התקשורתי שלנו, אפשר לקרוא לזה בפשטות גם דף מסרים, הוא שעידן נתניהו הסתיים - ורק הוא עצמו מסרב לקבל את המציאות. זה במקרה מסתדר גם עם הגרסה של כחול לבן, אבל זה כמובן לא הוגן להעלות על הדעת תיאום כזה בין עיתונות חופשית ודעתנית למפלגה ממלכתית ודמוקרטית.
איך אפשר לעזור לדחוף את תפיסת המציאות הזו? תוסיפו "מעבר" או "היוצא" בכל פעם שאתם מזכירים את הממשלה והעומד בראשה, חיזרו על ביטויים כמו "תם הטקס" ו"תום עידן", הסבירו כל אירוע חדשותי בהקשר של "סוף תקופה" והציגו כל תקלת מערכת שגרתית כתוצר בלתי נמנע של "אי־תפקוד" המדינה. ככה מבנים תחושת תקיעות, שממנה גם קל לגזור אווירה של דיכאון חברתי.
אלה חומרי הגלם שאיתם עובדים כרגע מעצבי התודעה, במאמץ להפוך את המציאות הפוליטית למשהו שחותר תחת הסדר הטבעי של הדברים. לא משנות תוצאות הבחירות ואין חשיבות לדומיננטיות של גוש הימין; המסר העקבי הוא: נתניהו צריך לזוז כדי שהיקום יירגע והאקלים יפסיק להשתולל.
עוד בנושא:
• כ-2,000 תלונות נגד בן עמי ואברמוביץ'
• עיתונאי חדשות 12 "אמרו קדיש" על רה"מ
• מסתבך: תלונות נגד אמנון אברמוביץ'
3. הכל סובייקטיבי: אין כאן באמת דיון סביב עובדות. "המדינה חולה", "החברה מפולגת", "העם עייף", "הקיטוב", "הקרע" - אלה מושגים חמקמקים, שנשלפים מהבוידעם של מעצבי תודעה בכל פעם שאין מחדל קונקרטי שמצדיק את שליפת הקלשונים מהמחסן. זה מסוג ההבחנות החברתיות שאפשר לבנות סביבן פעולה חינוכית בתנועת הנוער, ושזוכות תמיד לפטור מנטל ההוכחה. והתועלת הרטורית שלהן ברורה. מי לא בעד "לרפא את החברה" או "לאחות את הקרע"? נדמה לי שהיו בהיסטוריה שלנו כמה רגעי "פילוג" ו"שסע" יותר סגריריים, אבל איכשהו ביטויים כמו "ההתנתקות קורעת את העם" הם תמיד דוגמה לדמגוגיה ולהסתה של הימין; בזמן ש"ממשלת הימין מפלגת ומסיתה" - זו דיאגנוזה מדעית שאין לכפור בה.
הדבר הדחוף ביותר כרגע הוא להבין שאנו נמצאים במאבק על עיצוב רוח התקופה, על הצייטגייסט, ובקרב המכריע הזה השמאל עושה עבודה פנומנלית ומנחיל לימין תבוסה; הוא מצליח לעצב תחושה של "דמדומים", של חילופי עונות היסטוריים. הוא בעיקר נוחל הישגים בשרטוט הבחירה הפוליטית של ציבור שלם, כסותרת את טובת הכלל וכחסם בפני מימוש תוכנית ההבראה של מדינת ישראל. כל מי שסבור אחרת, או למרבה האימה נותר נאמן לנתניהו, הוא בגדר נוכל אנטי־ממלכתי המסכן את שלמות האומה, וההיסטוריה תשפוט אותו. גם האיום הזה נעשה לשכיח בפובליציסטיקה שלנו.
4. הקדיש־שלא־היה החזיר אפוא הד לסנטימנט הביקורתי הבריא של צרכני התקשורת, שפענחו בלי קושי את הסאבטקסט, את המסר המועבר בהתלוצצות, בהתרת העניבה, בהתהוללות החוגרים. הם לא זעמו על ה־Telling, כמו שאומרים בעולם עיצוב התודעה, אלא על ה־Showing, ומה שראינו היה דומה לשני יועצי השקעות שחגגו על הבר את ההצלחה של המניה שלהם.
זה פשוט מדהים איך צרכני התקשורת בישראל נמצאים בכמה רמות אוריינות וכישורי פרשנות מעל יצרניה. הם מבינים אמת פשוטה: החבורה הזו מושקעת יותר מדי במיזם להפלת נתניהו, כל יוקרתה, אמינותה, שרידותה הסימבולית - תלויות בהסתלקותו מהבמה הציבורית. כל יום שמותיר סיכוי להישארותו מעבר לטווח הנראה לעין, מחסל לא רק את המיזם, אלא מעמיד את חברי הגילדה הימי־ביניימית הזו בפני קטסטרופה תדמיתית. לכן צריך לרתום את כל הגייסות כדי להבנות את המשמעות של סתיו 2019 במושגים שבהם ניסו לתאר את מאי 77': סטייה היסטורית שצריך לתקן בדחיפות. "להחזיר את המדינה למסלול", "להעלות את הרכבת הציונית לפסים", "לחזור לשפיות", "להתעורר מהסיוט". זו אותה מערכת מושגים.
אבל כשמקלפים את הדרשות הדביקות על הצלת הדמוקרטיה, נחשפת האמת הבסיסית, והקרתנית כל כך; הם כל כך השקיעו בהפלתו, שכל הצלחה שלו, אפילו זמנית, מלעיגה אותם. לפעמים זה עד כדי כך פשוט, ואולי ההיגיון הסוציולוגי הזה תקף גם למנגנונים נוספים שיתקשו להתאושש מתרחיש שבו נתניהו נשאר עם הראש מעל המים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו