את ירדן ויזל פגשתי בפעם הראשונה לפני כמה שנים, על טיסה לבנגקוק. אני הייתי בתפקיד הנוסע המרגיז שסובל מבחילות ומבקש מאה שמיכות, והיא על תקן הדיילת האדיבה, וכפי שאתם מכירים אותה - יפה וחמודה. היא סיפרה לי על החלום שלה להשתתף ב״מירוץ למיליון״ ואני הבטחתי לעזור לה להגיע לאודישנים, אבל לא באמת, אלא רק כי אני אנוכי, והייתי חייב פחית זירו קרה.
שנתיים אחר כך היא כבר הגשימה את החלום והופיעה לי על המסך יחד עם שותפתה למירוץ אן זיוי. זיהיתי אותה מהפריים הראשון.
היא נכנסה לחיינו ב-2017 ומאז הספיקה להשתתף במירוץ נוסף, להצטלם לקמפיין אופנה עם איתי לוי ולקמפיין הלבשה תחתונה, ולכהן ככתבת ומגישה של ״ישראל בידור״, עוד לפני שהפכו לאימפריה.
לפני שנתיים היא כמעט קפצה למגרש של הגדולים כשנודע שהיא מצטרפת לצוות המגישים של תוכנית הדגל של ערוץ הילדים ״הבנים והבנות״. לפני שזה קרה, היא נדבקה בקורונה והודחה מתפקידה, רגע לפני יום הצילום הראשון. תחושת הייאוש היתה גדולה אבל המוטיבציה הוכפלה, ושנתיים אחר כך היא שוב קיבלה את ההזדמנות, הפעם כמנחה של ״ששטוס״, וזהו, זה סוף סוף קורה.
בתחילת השבוע התקיימה הפרמיירה של התוכנית המתקמבקת ולצד טל מוסרי ומול כל הצלמים, עמדה גם ילדה שצפתה במנחה המיתולוגי מביתה בגבעתיים וחלמה יום אחד לעמוד לידו. נכון, היא לא האסטרונאוטית הראשונה וגם לא פורצת דרך גדולה וצריך לקרוא את הטקסט הזה בפרופורציות הנכונות, ובכל זאת – זה סיפור קטן אבל עקשן על מוטיבציה, סימון מטרות, עבודה קשה, כישרון והגשמת חלומות.
בסיום השיחה הראשונה שלנו על אותה הטיסה היא היא הבטיחה לי: ״יום אחד אתה עוד תכתוב עלי״. חייכתי בנימוס, מודה שהייתי סקפטי, והנה שבע שנים אחרי זה קרה, ועכשיו זו היא שמחייכת אלי משלטי החוצות באיילון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו