אלון לואיג'י הוא איש עסקים עשיר. לפחות בימים מסוימים. בימים אחרים הוא לא פחות מטייקון תקשורת, ומדי פעם הוא גם פלסטיקאי מפורסם. הוא מסתובב עם חליפות מהודרות ונוהג, כדרכם של המבוססים כלכלית, לענוד שעון יוקרה על ידו. כאשר נחה עליו הרוח הוא מזהה, על פי טביעת עין בלבד, נשים בעלות פוטנציאל קרייריסטי משמעותי ומציע להן אפשרויות תעסוקה.
באדיבות חדשות 13
לואיג'י הוא אדם רב פעלים והישגים, איש אשכולות בעל אינסטיקנטים חדים לזיהוי אפיקים כלכליים, שניחן גם בחיידק הפילנתרופיה. לפחות זה מה שהוא רוצה שנחשוב, אבל למעשה לואיג'י הוא לא יותר מאלטר אגו. תחפושת שעוטה עליו אדם בשם ציון ארד, שעל פי החשד - נוהג לפתות נשים באמצעות הבטחות גדולות לשינוי חיים, ובדרך מבצע בהן את זממו המיני.
את סיפורו של "לואיג'י", ולמעשה את סיפורן של שתיים מקורבנותיו לכאורה, הביא אמש (שני) מאור צור, כתב חדשות 13, בכתבה שהיא לא פחות משירות לציבור, מהסיבה הפשוטה שהיא עוסקת באופן ממוקד באדם שמוסיף להסתובב ברחובות באין מפריע, לאחר שהצליח לחמוק מעונש מאסר בשל פרצה בחוק. אותה פרצה, וכאן כבר מדובר בשירות רחב יותר לציבור של נפגעות עתידיות פוטנציאליות, היא למעשה הנושא האמיתי של תחקיר "הנוכל שתקף נשים באמצעות סם אונס - ומסתובב חופשי", שכותרתו מעידה על התופעה המדאיגה באמת בה הוא עוסק.
בצמד עדויות מצמררות שהביא צור, נראות שתי נשים הטוענות כי ארד, תחת הפרסונה "אלון לואיג'י", פיתה אותן לפגישה בבית קפה. בקול שבור ותוך רעד פיזי שהן מתקשות להסתיר מפני המצלמה, הן מתארות תבנית פעולה דומה, שהבולט בה הוא אדיבותו הרבה בערבוב הקפה שלהן. מאותו רגע שלגמו במשקה, הן מספרות, הכל קצת מעורפל ומסתיים בחדר מלון בהרצליה. לאחת מהן, פרי שטרן, לקח מספר חודשים עד שהיא אוזרת אומץ ומספרת לאביה על המקרה, וחיפוש גוגל פשוט הביא אותן לידיעה ב"ישראל היום" ממרץ 2017. כותרתה "האם אתן מכירות את אלון לואיג'י?", מבקשת לאתר נשים שייתכן שנפגעו מאותו אדם, בזמן שנעצר ונחקר.
לאחר קריאת הידיעה הבינה שטרן שהיא לא לבד, וביקשה להתלונן ולהוציא את סיפורה. ההמשך, כפי שקורה לא אחת במקרים כאלה - במיוחד שבהם קיים חשד לשימוש בסם אונס, כבר ידוע. עקבות הסם נעלמות כעבור חמש שעות בלבד, ופרט למקרה בודד בהיסטוריה בישראל, כל התיקים בנושא נסגרים מחוסר ראיות.
אפשר לטעון שלא מדובר בכתבה מקיפה מדי. חלק מפרטי המקרים עדיין לא ברור גם עם תום הצפייה בה. לקראת סופה היא נשאבת, כמעט מכורח האופנה בכתבתות תחקירים, לעימות בין הכתב ובין החשוד, בסגנון חיים אתגר ב"המתחזים" או אדווה דדון בערוץ המתחרה. עימות די מיותר, אם להודות באמת, שכן הוא לא מניב איזו הודאה באשמה או כל דבר אחר, פרט לקרינג'יות המתלווה למפגשים מצולמים אלה, בהן תופס הכתב את עמדתו של איש החוק.
אבל, וזה בדיוק מה שהכתבה הזו מנסה להגיד, זו בדיוק הבעיה. כאשר החוק יבש כל כך, שום דבר לא נדבק. כאשר פרט טכני הוא זה שמאפשר לאנסים פוטנציאליים לבצע זממם בקורבנות ולהוסיף להסתובב חופשי - מדובר בפרצה (ותופעה) רחבה מדי בגדר החוק, מכדי שנוכל להתעלם ממנה עוד. בים של תחקירים אודות דברים שהתרחשו לפני מספר עשורים או תכניות ריאליטי על זמרים בתחפושת, טוב שיש מי שמסיר את המסיכה מאחורי איומים ברי קיימא. והחוק שמכסה עליהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו