אלה לי לו או לא? יובל שמלא מדבר על הכל

במשך לא מעט שנים יובל שמלא היה ילד כועס. ילד עם בעיות קשב וריכוז ותלמיד בעייתי, שלא מצא את עצמו במסגרות המקובלות.

"בסוף כל שנה הייתי חוזר הביתה עם התעודה ומת מפחד מהרגע שבו אמא שלי תקרא אותה. כיתה ו' היתה הכי נוראית עבורי. ביום האחרון ללימודים נתתי לה את התעודה, והיא הסתכלה עלי ואמרה: 'יובל, תראה איזה יופי, השתפרת בשיעורי אנגלית. עכשיו הולכים לחגוג ולאכול סושי'. "הייתי בשוק, אבל זה היה רגע מדהים, כי היא נתנה לי תחושה שאני יכול להשתפר בכל דבר. כשאתה ילד ואומרים לך רק את הדברים שאתה לא טוב בהם, זה מתסכל מאוד".

יהיה מוגזם להגיד שהספורט הציל לך את החיים?

"הספורט גרם לי להירגע, כי מצאתי מקום להוציא בו את כל האנרגיות שלי, וגם מקום של שייכות. אני רוצה להאמין שאני נמצא בסביבה מספיק טובה כדי לדעת למצוא את עצמי, אבל הספורט נתן לי את האושר בחיים. אני לא רוצה לחשוב איפה הייתי בלעדיו".

בראיון משחזר שמלא את הרגעים שבהם התרסק לבריכה, על החלום של האולימפיאדה, וגם מה קורה, או לא קורה, בינו לבין אלה־לי.

הראיון המלא יתפרסם מחר במוסף "שישבת"