גיל ההתבגרות הוא גיל מסריח. ואני לא מדבר בכלל על הצרות הבנאליות של חצ'קונים, שינויים גופניים או מרדף אינטנסיבי אחר ציונים, קבלה והגדרה עצמית, אלא דווקא על ההתעלמות המוחלטת של תעשיית הטלוויזיה המקומית מבני נוער. חתך הגילים שבין 14 ל־18 לא מושך שום פלטפורמת שידור ארצית, ולכן קשה לאתר בישראל סדרות דרמה מז'אנר ה־Young Adult שמצליחות לתקשר עם קהל היעד שלהן.
בארץ משקיעים בתוכניות לגיל הרך, בדרמות משפחתיות, בריאליטי, בסדרות איכות ובטראש, אך שום ערוץ לא משקיע מחשבה, תקציב ופעילות רשתית כשמדובר בסדרות לגיל ההתבגרות. אין רצועות שידור או ערוצים ייעודיים לתוכן שכזה, ולכן ב"סדרות נוער" ישראליות לא יכללו עירום או עישון, ולא יעמידו למבחן ערכים שנויים במחלוקת, כי אחרת הן לא יאושרו לשידור בערוצי הילדים.
בשל כך דרמות הנעורים המקומיות מרגישות מאוד אפויות. הן מצרפות אליהן את כוכבי ההווה, מדברות ישירות למיינסטרים ומשתדלות לפנות לחתך רחב מאוד של צופים – בוגרים וצעירים כאחד. מספיק להסתכל על ההבדלים בין הגרסה הישראלית של "אופוריה" לבין העיבוד האמריקני הפרובוקטיבי שמשודר באמריקה, ולהבין את כל התמונה.
השבוע עלתה בכאן חינוכית סדרת הנוער "מקיף מילאנו", שזכתה למשבצת שידור הצהרתית מאוד - בכל ערב ב־20:00. "דרמה איכותית ישראלית לבני נוער", הגדירו אותה בתאגיד כי לכאורה סוף־סוף יש כאן משהו אמיתי, בלי חייזרים וגיבורי על, רובוטים אנושיים או שיבוט של נועה קירל. בקצרה, העלילה מגוללת את סיפורו של בית ספר תיכון מקצועי המקבל לתוכו מגמת אופנה נחשבת. אחד מתלמידי מגמת מכונאות הרכב מתחזה להומו על מנת לעבור ללמוד במגמה החדשה. מהפכני? פרובוקטיבי? אולי בעיני הדור הקודם, כי הנוכחי כבר מזמן נדד למחוזות אחרים של הגדרות מגדריות.
"מקיף מילאנו" משתדלת להיות ריאליסטית, הגיונית, אותנטית, שנונה וערכית, ולהתעסק בצרות יומיומיות של מתבגרים. נגיד, נערה מלאה עם בעיות דימוי גוף, מחשבות על אובדן בתולים, אהבה נכזבת, יחסי בנים־בנות, מסיבות וחלומות. ממש כיף ללמוד בתיכון מקיף מילאנו כי המנהלת מגניבה ונמוכת קומה, המורים מעצימים, התלמידים נטולי חצ'קונים, יפים, מחוטבים, שנונים ואשכנזים; הכיתות נקיות, ההורים מרובעים ויש מסיבות פרועות ורומנים מבוישים. והכי חשוב, כולם מכילים ומעצימים. באמת כיף ללמוד שם, ואני בטוח בכך כי אני אדם מבוגר שכבר יותר משני עשורים לא הכין שיעורי בית והכלב הפסיק לאכול לו את המחברת.
לפיכך "מקיף מילאנו", וזאת מחלה שקיימת באופן גורף בסדרות הז'אנר, מפספסת את הבעיות האמיתיות של בני הנוער בימינו מכיוון שהיא נראית ומרגישה כמו סדרה שנעשתה מנקודת מבטם של אנשים בוגרים ומפוכחים. כשנערים מביטים על "מקיף מילאנו" הם לא בהכרח רואים בה את עצמם, אלא גרסאות של דמויות ובעיות כפי שאנשים מבוגרים מדמיינים שיש לנערים. אז מה הפלא שהנוער מוצא את מה שהוא מחפש בטיקטוק?
ובכל זאת מילה טובה: בדרך כלל אין מה להתלונן על יכולות משחק בסדרות נוער, אולם דווקא בנקודה הזו "מקיף מילאנו" מצליחה להעביר ריאליסטיות כלשהי עם רוב הדמויות שלה. מעל כולם, כדאי לשים לב לתפקיד האדיר שמגלם בסדרה אקי אבני. למעשה, אבני חוזר לדמותו של מעצב האופנה רפאל, מהסדרה "יש לה את זה", מקבל את השורות הכי טובות בתסריט, ועושה חשק להגיד לו: עזוב אותך מטייפקאסט, תישאר בדמות הזאת לעולמים.
