"הזמר במסכה": מה יהיה עם האקסטזה המוגזמת של אופירה אסייג?

העונה החדשה של "הזמר במסכה" מגיעה בעיתוי נפלא - מייד אחרי שכל המדינה סיימה לדבר על "משחק הדיונון" הקוריאנית, חוזר ריאליטי השירה שהגיע מאותה מדינת טלוויזיה מטורללת.

דרום קוריאה יודעת לייצר גם סדרת מופת שמשלבת קריאייטיב מופרע עם עומק חברתי, וגם את "הזמר במסכה" - פורמט נחות ומלאכותי כמו נודלס חמוץ־מתוק ששוחה ברוטב ורוד זוהר במתחם האוכל של עזריאלי.

לא פלא, אם כן, שחברת הפאנל אופירה אסייג כל כך מזוהה עם המותג. זו טלוויזיה שמדברת אסייגית - והיא תלחץ לכם על בלוטות הרעש והצלצולים על כלום ושום דבר.

היתרון של "הזמר" הוא בהיותה תוכנית "feel good TV" לכל המשפחה - אפשר לצפות בה בכיף עם הילדים בלי לחשוש שקללות ואלימות תגענה לאוזניהם הרכות מהג'ורות של "הישרדות", לשחק איתם בניחושים לפי רמזים נטולי הקשר למציאות עד שיירדמו, וכך להעביר עוד ערב סתמי - אבל באווירה פורימית.

באופן אירוני, בדיוק בגלל זה גם מדובר בטלוויזיה רעה. היא מוכרת לנו תחושה של "זמן איכות עם המשפחה", אבל בפועל היא מרגילה אותנו לטלוויזיה המבוססת על רגשות מזויפים. אופירה אסייג, ממציאת הז'אנר, חיה ונושמת תוכן כזה בכל דבר שהיא עושה, אבל שאר חברי הפאנל נראים לפרקים כאילו נלקחו בשבי של סדנת "משחק מוגזם מול מצלמה".

אין מצב ששחר חסון הסטנדאפיסט המבריק וצדי צרפתי שביים כמה דברים בחייו, באמת חווים את סטנדרט הרגשות שהציבה להם אופירה. המוח האנושי לא באמת בנוי להתלהב מתחפושת שזזה באיטיות עם פלייבק ברקע, וגם לא מגדי סוקניק מפציע מתחפושת של דוב. אמנם לאופירה אין בעיה להיכנס לאקסטזה ומתח מוגזמים, אבל השופטים האחרים פשוט מיישרים איתה קו כמתבקש בחוזה, ונשמעים מאולצים כמו הסטיילינג של בן־אל תבורי.

בשישי האחרון, רגע לפני תחילת העונה החדשה, ב"אופירה וברקו" קרה דבר מדהים. אופירה גייסה את זמן המסך לטובת קידום סביר, כלומר בוטה בטירוף אפילו בסטנדרטים שלה, לריאליטי שבו היא שופטת. הפעם זה לא הסתכם בתעופה שבועית היפראקטיבית על כל אספקט שבו, מהתחפושות ה"מאממות" דרך ההפקה ה"מאממת", ועד למתח ה"מאמם" שהיא שרויה בו. היה שם רגע אחד קורע בינה לבין ברקו, שזיקק את כל מהות התוכנית.

אופירה הקפיצה לאולפן את תחפושת "הפטרייה", וביקשה מברקו לנחש מי נמצא בתוך הקונסטרוקציה. נתעלם מהעובדה שמדובר בדיוק באותה תחפושת מהעונה שעברה, נמשיך למשחק הניחושים שנמשך חמש דקות תמימות של זמן מסך מכאיב בעליבותו, ונקנח בעובדה שברקו הצליח לנחש את זהות הפטרייה משום שנזכר שהוא נתקל במיכל אמדורסקי בשירותים. אופירה כצפוי היתה ב"אלם", וברקו נשאר אדיש. לא ברור אם ההלם נבע מכך שהאחרון ענה במהירות ובאדישות, או כי אופירה קלטה שמכל המופע הקטן שהרימה סביב ניחוש הסלב, נשארה תגובה של מישהו שחזר מהשירותים עם התשובה.

מתגובתו של ברקו, שלא היה מצליח לנחש את מיכל אמדורסקי אף שהיא כבר מזוהה עם התחפושת זה שנה, וביקור בנאלי בשירותים הוא שהסגיר את זהותה, אפשר להסיק רק דבר אחד: תוכניות כמו "הזמר במסכה" תופסות זמן מסך של מה שאנחנו באמת מצפים לו מהטלוויזיה שלנו. הן גם יכולות להיות ריאליטי, אבל למה כזה?

ב"הזמר" אין את המסע האישי שעובר מתמודד ב"האח הגדול", אין את תנאי הקיצון והאתגר החברתי של "הישרדות" או אפילו את החמימות הדביקה של "מאסטר שף".

מחר, לתוכנית הבוקר של קשת, יביאו תחפושת של טלוויזיה ריקה. נראה אתכם מצליחים לנחש מה בתוכה.