"חתונה ממבט ראשון": כמה מאפס עד מאה?

יש דיבור כזה בזמן האחרון, על כך ש"משחק הדיונון" היא סדרה ממכרת אבל קשה לצפייה. לא לבעלי לב חלש, מה שנקרא. תוכן בלהות שקשה להסיר ממנו את העיניים. שזה נהדר עבור חובבי הז'אנר, אבל גם מי שנפשם פחות חשקה בצפייה בזוועתונים מהסוג הזה, נתקל בה אמש (שבת) במסגרת מה שאמור להיות סדרה חביבה ורכה לכל המשפחה.

אנחנו כמובן מדברים על הרגע ב"חתונמי" שבו שי בקע לרגע את שריון ההכחשה העצום שהוא עוטה עליו מאז שודכה לו בת זוג שמתחרטת על הרגע שבו לוהקה לתוכנית, העז להסתכל למציאות בלבן של העין, ושאל את הדס אם היא נמשכת אליו. היא לא, שי. היא פשוט לא. אתה מקסים והכל, אבל אולי היית צריך לנחש את זה כשהיא תיארה בפני חברים שלה את חווית הזוגיות איתך כ"יחסית בסדר, אני לא מרגישה שזה זוועה". בסך הכל חיובי, כן, אבל לא בדיוק זיקוקים באוויר. "ונגיד מאפס עד מאה", הוא מנסה בכל זאת לכמת את הכלום. "פשוט לא", מכבה אותו הדס וסוגרת סופית את העניין. חומרים קשים, באמת.

"אז נכון, לא התנשקנו ואנחנו לא מחזיקים ידיים", אומר שי למצלמות ומונה, מבלי להבין לחלוטין שהוא עושה זאת, את כל הסיבות שבגינן ה"זוגיות" הזו היא יותר קשר ידידותי מינוס. אבל הוא ממשיך לתת להדס זמן, ואפילו מזכיר לה שהם חוגגים (טוב, לכל היותר מציינים) שבועיים שלמים של זוגיות כפויה. די ברור מי יזכור כאן את ימי ההולדת והנישואים בבית, אבל לא היינו דואגים בנושא הזה יותר מדי.

"הייתה לי הרגשה שהיא לא נמשכת", אומר אחר כך ש(י)רלוק על הספה של דני, וממשיך להתכחש לאמת עם משפטים כמו "אתה רוצה והצד השני פחות רוצה". דני מכבה גם הוא. "זה לא ררררוצה פחות", הוא מנער את גוש ההכחשה שמולו, "זה לא ררררוצה בכלל, שי". למה ההפקה לא מתערבת כבר בטבח לעיני המצלמה הזאת? מה הטעם להמשיך לחבוט בסוס המת הזה?

בינתיים עינת ולירון ממשיכים להיות הזוג החמוד והמשמים של כל העונות יחדיו. הפרק הם שעממו אותנו במה שנראה כמו יריד מזון חורפי בירושלים. שם הם מדברים על אוכל, מתנשקים, מגדירים את צורת הירח כ"חצי פיתה", מתנשקים עוד קצת, ואז כותבים משוואת "עינת פלוס לירון שווה לב", או קשקוש אחר (ליטרלי) על אדים. יופי של זוגיות יש לכם כאן, חבר'ה. במונחים של בני 11.

ובמקום אחר (אבל גם בירושלים), דני ושני נראים כאילו משהו מתחיל להתניע בגזרתם. וזה בהחלט לא בזכות העצות הלא רלוונטיות של פלורה, אימה (הפרסית! זוכרים שהם פרסים? כי שני גם תדבר על זה בנסיעה שלה ושל דני באוטו ואפילו תשמיע בו ריטה, כי היא פרסית!) של שני. בגדול פלורה באה עם כוונת טובות, אבל היא לחלוטין לא קוראת את הסיטואציה נכון, מייעצת לבתה לא לעשות עניין מכלום (אם כבר הבעיה שלה היא שהיא מכילה מדי את דני הפאסיבי עד כאב), ואז נותנת לה מתכון למרק. אחרי טיול בהרי ירושלים ושיחות עומק בסגנון "התגלחת בסוף?", "- לא. להתגלח?", השניים חוזרים לישון יחד, אחרי ששני חולמת ששידכו לה בחתונמי מישהו אחר. בסוף הפרק דני יגיד שהוא יכול לראות את הזוגיות הזו אולי אפילו בעוד 70 שנה, שזה נחמד אבל לחלוטין לא אמין. מה שכן, השניים גם כך כבר נראים כאילו הם ביחד כמה עשורים טובים, אז אולי הם דווקא בדרך הנכונה.

מי שדווקא נראים שהולכים ומסתדרים יותר ויותר הם מנו וניצן, שעושים שישי יחד על מרפסת העישון של מנו, או כפי שהוא קורא לה - החלל המרכזי. "אנחנו צריכים לשתות פחות", אומרת ניצן בשלב מסוים למנו, שקופא לרגע ואז מגיב בבריחה לכיוון הבית כדי להביא לעצמו טבק, כי בכל זאת הוא לא עישן כבר 7 דקות ושכח לרגע איך נושמים.

לפחות היא לא ביקשה ממנו להפחית בכמות הניקוטין שהוא צורך, כי זה הדבר היחיד שהיה שובר את מנטרת "הכל טוב" שלו וגורם לו להפר חוזה ולחתוך להפקה הזו בפנים. מנו וניצן הם ללא ספק הזוג החמוד ביותר שלנו, גם אם החיבור שלהם לא בדיוק מה שאוהבים לקרוא לו "מדויק", וכשהם לא עסוקים בללהג על אודות פירות יבשים, הם ממש נראים כמו ההצלחה היחסית של העונה הזו. ותודה למנו על המשפט "מאז שחרבן עלייך עטלף את לא אותו בן אדם". לפנתיאון. תנו לאיש הזה ספין אוף.