אני לא יודע אם זה נעשה, אבל ביקשתי בתקיפות מעורך טור זה שהתמונה המצורפת לביקורת הסרט "301 פדויים" לא תכיל עוד פריים רגיל מסרטי דוקו שכאלה, כלומר, קלוז־אפ עכשווי מטסטימוניאל של אחד המשתתפים, אלא של לוחם ישראלי - אבל במצב אחר שלו: אי־אז בשנות ה־70, ברגע של טירוף מוחלט, כשהוא עוטה חלוק בית חולים במקום שמזכיר מכון פסיכיאטרי מנוכר, לאחר שקיבל מנציגי המדינה היישר לווריד את זריקת הסודיום פנטוטל האכזרית. זאת שמחזירה אותו, בליווי טריקת דלתות ודימויי קולות ירייה ונפץ בחסות המטפלים, לכלא שבויי המלחמה שבו שהה חמישה חודשים, הסיוט שממנו הוא אך עתה ניצל.
רק פריים כזה יעביר את המסר המתבקש, ש"301 פדויים" אינו עוד סרט וידויי לוחמים ממלחמת יום כיפור, אלא פצצה דוקומנטרית שאמורה לטלטל מדינה שבה ערך חיי האדם תמיד צריך היה להיות מעל לכל. בטח ובטח כשמדובר בערך חייהם של לוחמי צה"ל ששרדו את תופת השבי.
באדיבות כאן 11
כמו כל דבר בצה"ל, גם פניהם של לוחמי מלחמת יום כיפור מתחלקים לשלושה: הנופלים שהלכו, הגיבורים שניצחו ואלו שלא ראינו ולא שמענו על מה שהם עברו - כל אותם השבויים ופדויי השבי.
שני חלקי הסדרה עושים צדק מאוחר מדי לאותם גיבורים שבורי רוח, וחושפים את התקופה האפלה בחיי אלו שנפדו, שהלכו למלחמה וחזרו עם חבילת טריפל מהגיהינום: סיוט בשדה הקרב, עוד אחד בתקופת העינויים בשבי המצרי והסורי, ולקינוח - ניתוק מהמשפחה ומהילדים וחודשי חקירות אכזריות, הכוללות אישום בבגידה והזרקת חומרים משני תודעה לווריד מייד עם חזרתם ארצה.
בניגוד לסיפורים אחרים ששמענו עד כה, אנו מגלים באמצעות חומרים נדירים מאותה תקופה אפלה ומאופלת, שמדינת ישראל נסחפה אחרי הפחד הקיומי מלוחמים בודדים שהפכו מוסרי סודות מדינה. שהיא הלכה רחוק מדי בטיפול בפדויים, האשימה אותם בבגידה ובריגול והעבירה אותם מסכת חקירות וטיפולי בלהות פסיכיאטריים, שאף תוארו בפי אותם פדויים כאונס אכזרי.
הבמאית, ציפי קרליק, יכולה היתה לבחור בין יצירת תחקיר תקיף ומאשים לבין מסמך שקט וכאוב, והיא בחרה בחוכמה וביעילות באופציה השנייה.
העוצמה של הסרט לא מגיעה מקריינות של היוצרת או ממניפולציות עריכה, אלא מהווידויים עצמם של הגיבורים (תרתי משמע) - מהתשישות, השקט והעצבות שמהדהדים בקולם. אפילו הפסקול לא משחק תפקיד של יצירת אימה. אין בזה צורך. שזירת הווידויים עצמם בשתי וערב מאלף יוצרת מנגינה מרגשת.
גיבורי הסרט לא מבקשים לסגור חשבון ולהאשים, אלא רק שהסיפור האמיתי שלהם יישמע, והבמאית מאפשרת להם לעשות בדיוק את זה.
עוד נקודה ראויה לציון היא השימוש הנכון בעריכה ליצירת דיאלוג של פערים: הפער בין התיעוד החגיגי של חזרת השבויים לבין הנשיקות לגולדה; הפער של אותם וידויים מצמררים על כך שאותם אנשים בדיוק נקרעו ממשפחותיהם ונלקחו למחנות סגורים, רגע אחרי שהתמונות החגיגיות התפרסמו; הפער בין סרטוני "יומני כרמל" הפטריוטיים, שם קראו להם גיבורים, לתארים "בוגד" או "מרגל" שהוטחו בהם מאחורי דלתות סגורות, מייד עם חזרתם.
אחד הקטעים הכי מטלטלים בסרט, אחרי קטעי הארכיון הסדיסטיים, הוא שקופית התגובה של משרד הביטחון: "ראשית, כל פדוי שבי, גם שלא הוכר נכה צה"ל, מקבל קצבה חודשית לכל חייו... במהלך השנים סייע לפדויי השבי בתהליך ההכרה בפציעתם... האגף מטפל בהם במגוון רחב של כלים, כגון טיפולים אלטרנטיביים...".
ראיתם פה התנצלות? גם אנחנו לא.
"301 פדויים", כאן 11
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו