"בבוקר שלחו לי הודעה בווטסאפ: 'יש מחבלים'. לא ידעתי מה זה בדיוק אומר 'מחבלים', אז בדקתי בגוגל והבנתי שאלו 'terroristas' שנכנסו לקיבוץ - ואז הכל התחיל". הציטוט המצמרר הזה של אאוחניה (חן) בשקיר, עולה מארגנטינה ששרדה ב-7 באוקטובר 2023 את מתקפת מחבלי חמאס על קיבוץ עין השלושה, מופיע בפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית "7.10 - עדות לטרור", שמביאה לראשונה את הסיפורים והקולות של לטינו-אמריקנים ששרדו את 7 באוקטובר עבור הקהל הלטיני ברחבי העולם.
שני הפרקים הראשונים (מבין ארבעה) של הסדרה הוקרנו השבוע לראשונה בפני קהל של אנשי קולנוע, עיתונאים ומוזמנים בלוס אנג'לס, לקראת הפצת הסרט בפסטיבלים של קולנוע תיעודי. אחרי ההקרנה, התקיים דיון על אותו יום נורא והשלכותיו, בהשתתפות גידו כהן, עולה מארגנטינה, ששרד גם הוא את מתקפת חמאס על עין השלושה. "המרדף אחר האמת והצדק דורש מאיתנו לשבור את השתיקה, למרות הכאב," אמר כהן. "בגלל זה אני רוצה לספר על מה שקרה באותו יום, כי אנחנו לא יכולים להרשות להיסטוריה להיות מעוותת, מחוקה או מוכחשת", הוסיף.
בין השאר, הסדרה מציגה גם עדויות של בני משפחת ביבס-זילברמן, ממוצא ארגנטינאי-פרואני, המספרים על תקוותיהם הנואשות לשובם של יקיריהם החטופים, תקוות שהסתיימו סופית בשברון לב.
"להמשיך לספר את הסיפור"
הסדרה הופקה על ידי הארגון "פואנטה לטינה", גוף התקשורת האסטרטגית המרכזי בעולם שמתמקד בסיקור של ישראל על ידי כלי התקשורת והמדיה החברתית במדינות דוברות ספרדית ובקהילה הלטינית בארה"ב.
טריילר לסדרה. צילום: פואנטה לטינה
"היום אנו זוכרים ומתאבלים על שירי ושני ילדיה הצעירים והיפים, אריאל וכפיר. למרות שאנו עשויים לחשוב שהעולם מכיר את האמת שלהם וחולק את כאבנו, רבים אינם מודעים לכך", אומרת לאה סויבל, מקימת ומנהלת "פואנטה לטינה". "חברינו הלא-יהודים רואים הרבה כתום בפיד של הרשתות החברתיות, אך הם אינם באמת מכירים את סיפור משפחת ביבס ואת סיפורם של אינספור קורבנות חפים מפשע נוספים של הטרגדיה הנוראית הזאת. לכן עלינו להמשיך לספר את סיפורם - במיוחד לקהלים הרחב בעולם - כדי שזכרם יישמר. משפחת זילברמן-ביבס לא הייתה רק ישראלית, אלא גם בעלת שורשים בארגנטינה ובפרו, עובדה שרבים אינם מודעים לה.
"סדרת הדוקו נועדה להביא את הסיפורים הללו לקהלים לטיניים ברחבי העולם, תוך הדגשת הקהילה דוברת הספרדית בישראל - קהילת המהגרים הגדולה ביותר שהייתה יעד לחמאס באותו יום", מוסיפה סויבל, שמספרת כי הצילומים לסדרה החלו שבועות ספורים לאחר הטבח.
סויבל הגיעה לישראל יחד עם צוות הצילום בראשות הבמאי טוני הרננדס כדי לראיין עשרות עולים מאמריקה הלטינית ששרדו את מתקפות חמאס על יישוביהם ועל פסטיבל המוזיקה נובה. הצילומים נערכו באתרי הטבח עצמם ובמקומות אחרים בישראל שהושפעו מהמלחמה וחלק מהעדויות של המצולמים על אימה וגבורה נחשפות לראשונה בסדרה.
"מכיר את מסי?"
הפרק הראשון בסדרה ("קולות לטיניים"), מתמקד באירועי 7 באוקטובר בקיבוץ עין השלושה, שבו חמאס עבר מבית לבית, רחוב אחר רחוב, רצח אזרחים, שרף בתים וחטף בני ערובה. העדים מסבירים כיצד שרדו את אותו יום ומה קרה ליקיריהם. לואיס רויטמן, תושב הקיבוץ, מספר: "הוצאתי את הנשק שלי מהכספת, כשאני פותח את החלון אני רואה שני מחבלים, יריתי, אבל לא פגעתי באף אחד מהם. הלכתי לצד השני של הבית, אני רואה שיורים לכיווני, אבל לא פגעו בי. כשהם סוף סוף הלכו ראיתי שמאחורי הקיר שבו הסתתרתי היו מיכלי גז, הם כיוונו עליהם. היו בו שלושה חורים, אך הוא לא התפוצץ. רק בגלל זה אני חי היום".
הפרק השני ("נובה"), מגולל דרך עיני שורדים ושורדות לטיניים את הסיפור המחריד של המסיבה שהפכה לשדה ציד עבור חוליות המוות של חמאס שרצחו בה 364 צעירים וחטפו רבים אחרים. הניצולים מתארים באופן חשוף ומכמיר לב את הרגע שבו המוזיקה נפסקה והטבח החל, וכיצד היום הזה שינה את חייהם לנצח. אלחנדרה לופס, ילידת קולומביה, מספרת בעדות שקשה לצפייה, כי "כשניסיתי לברוח בריצה, כבר היו שם גופות ולא רציתי לדרוך עליהן. היו אנשים שאפילו לא היו להם פנים יותר. היו גם הרבה בחורות עירומות. ראינו את החברים שלנו תלויים על העצים. הם ביתרו ילדות, ביתרו ילדים... זה היה כמו השואה".
הפרק השלישי ("עזה"), מציג סיפורים של לטינו-אמריקנים שנמלטו מציפורני חמאס ב-7 באוקטובר ועדויות של חטופים ששוחררו משבי חמאס ושל בני משפחתם שנאבקו כדי לשחרר אותם. כך מספר בסדרה משה רוזן, תושב ניר יצחק: "פצועים בידיים הגענו לפרצה בגדר התיל והמחבל אומר 'סיארה עזה' - כלומר, שמגיעה מכונית לעזה. אמרתי למחבל 'אנחנו הולכים הביתה', הסתובבנו והתחלנו לרוץ, היינו בטוחים שהם הולכים לירות בנו, אבל העדפנו למות על הדשא של הקיבוץ שלנו מאשר לדמם למוות בעזה".
הפרק הרביעי ("עדיין בשבי") מתמקד בסיפוריהם של החטופים הלטינו-אמריקנים מבין 250 האנשים שנחטפו לעזה ב-7 באוקטובר, בהם בני משפחת ביבס ז"ל וקרוביהם של התאומים דוד ואריאל קוניו, שעדיין שבויים בידי חמאס. סבתם, אסתר קוניו בת ה-91 מקיבוץ ניר עוז, מספרת על המפגש שלה עם מחבלי חמאס באותו יום שחור: "אמרתי למחבל 'אתה אל תדבר אליי, אני לא מדברת את השפה שלך, אני מדברת ארגנטינאית, ספרדית', והוא שואל אותי 'את ארגנטינאית?' ואני שואלת אותו 'אתה צופה בכדורגל?' הוא אומר לי 'כן, אני אוהב כדורגל', ואני אומרת לו 'אני מהמקום שממנו מסי מגיע'. והוא אומר 'מסי? אני מאוד אוהב את מסי' והוא תפס אותי בזרוע, שם את הרובה בידיים שלי ומישהו צילם אותנו יחד".
בנוסף לעדויות על הטבח, החטיפות והעינויים, הסדרה גם בוחנת את חוויות ההגירה הייחודיות של לטינים בישראל, אשר עזרו לבנות חלק מהקיבוצים סמוך לגבול עזה.
"הסדרה מספקת תיאור אותנטי וגולמי של האירועים, ומציגה חומרי ארכיון של חמאס, הקלטות אזרחיות, שיחות טלפון וחומרים מקוריים נוספים. כל החומרים יתועדו גם בספריית הקונגרס האמריקני, בקרן USC Shoah והן יכולות אף לשמש כעדויות נגד זוועות חמאס בבית הדין בהאג", מוסיפה סויבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו