עולם התרבות הישראלי נפרד היום (חמישי) מאיש הטלוויזיה והקולנוע, יגאל שילון, שהלך לעולמו אתמול בגיל 78. שילון, מחלוצי ומובילי ז'אנר תכניות המתיחות והמצלמה הנסתרת, במאי גאון ומעמודי התווך של הבידור הישראלי הובא למנוחות בבית העלמין ירקון.
את גופתו עטף צעיף של הפועל תל אביב, ואת דוכן ההספדים - חולצה של הפועל, כיאה לאוהד האדוק והאדום שהיה.
הלוויה התקיימה בנוכחות רבים מאנשי ונשות עולם התרבות והבידור, בני משפחה, קולגות וחברים שבאו ללוות אותו בדרכו האחרונה. בין האמנים והיוצרים שבאו לחלוק כבוד אחרון: עדנה לב, אלי ומריאנו, טוביה צפיר, אלי יצפאן, אבי ניר, מולי שגב, משה אדרי, אסי כהן, יפתח קליין, חנוך רוזן, מאיר ישראל, רון חולדאי, חלי גולדנברג, עודד פז, ארז טל, שלמה ארצי עם ילדיו: שירי, בן ויונתן, ואחיו של המנוח - דן שילון.
זהבה, אשתו, ספדה לו: "יגאל שלי, הוא ואני זה סיפור אהבה וחיים של 56 שנים. בן הזוג המאפשר, המפרגן והמכבד שידע לתת לי את המקום שלי ולחיות את החיים שביקשתי לצדו. סוד הזוגיות שלנו ושם המשחק היה שותפות, ועל זה אני מודה ומוקירה.
גם ההידרדרות הרפואית לא הכינה אותם. בני משפחתו של יגאל שילון בהלוויתו
"הרבה מכירים את האיש עם הסיגר, את יגאל המפורסם, אבל הוא היה קודם אבא חם ומסור. גם את הקהל והאנשים שעצרו אותו ברחוב הוא דאג לחבק ולנשק. אחרי האסון שפקד אותו, ברגע שפקח את עיניו הוא אמר: 'אכלתי אותה, אבל הרווחתי זמן איכות אתכם'. זה משפט שמלווה אותי ולא אשכח לעולם. תודה על כל מה שהיית עבורי ומליוני זיכרונות שהשארת. היה שלום, אני כבר מתגעגעת".
אייל, בנו: "אין כמו לוויות - קהל אוהד, באים כולם מהבית, אסור לצחוק אבל המומחיות של יגאל היתה לצחוק בלוויות. נראה לכם שיגאל היה רוצה שתבכו? הפוך. היה אומר: 'אצלנו הלקוח תמיד צוחק'. יגאל היה אוסף ובונה בנק צחוקים, הקלטתי את יגאל צוחק נקי. יותר מכל דבר אהבתי לצחוק עם אבא שלי, לצחוק עד השמים, והנה דוגמה, וכולם מוזמנים להצטרף בצחוק גדול", אמר, והשמיע את צחוקו של יגאל מוקלט. "אבא שלי לימד אותי הכל על הכל. הכי בעולם אהבתי להיות איתו, אהבתי אותו. צילמתי אותו בלילה האחרון בחייו, מבסוט. ראינו טלוויזיה ועשינו כיף".
ירון שילון, בנו: "אני מאוד כמוך. לא מכיר ילד שלא הלך לבית הספר ובא עם אבא שלו לעבודה, וזה היה לך ממש טבעי. כמה אהבת לצלם, לתעד. לראות את היופי של כל אדם. כמה אהבת בני אדם. היית אדם שמאוד מפרגן.
"הוא היה האבא הכי חכם, הכי מוכשר, הסבא הכי אוהב. כמה ימים לפני שהלכת זכיתי להיות איתך לבד בבית החולים. פתחת את העיניים ושאלת אותי, 'מה עם הפועל'? 'ניצחנו היום, אבל מכבי הפסידו' עניתי, והחיוך שלך חזר לעצמו לרגע. אחר כך השמעתי לך את הגשש ואת שייקה אופיר ואפילו צחקת. זאת הפעם האחרונה שראיתי אותך צוחק.
"אני זוכר אותך כל כך חי. כאילו הרגע אנחנו נוסעים באוטו ושומעים ביחד שירים ושערים, או יושבים בבלומפילד ביחד. מאז שנפלת לפני חמש שנים, היה לי קשה. פעם אמרתי שקשה לי לראות את סופרמן על כיסא גלגלים ואני יודע שכעסת עלי. אפילו מאוד, אבל לא הפסקת לאהוב אותי. הלוואי שאהיה לשחר בת זוגתי טוב כמו שהיית לאמא שלי. לא הלכת מכאבי לב, לא הלכת מטירוף או מעלבון, הלכת לדרכך כמו שאתה. אהוב, מחייך כשהמשפחה לצידך. אני אוהב אותך".
תמר, בתו: "קיוויתי שהכנת אותנו לזה מספיק זמן מראש, אבל אין אפשרות להתכונן לפרידה כזאת קשה. תודה שלימדת אותי להגשים חלומות ולעשות את מה שאני אוהבת לעשות. להיות טובה בזכות עצמי. זכיתי להיות הבת של האיש הכי חכם שהכרתי ושל אבא עם לב ענק. תודה שהיית סבא מדהים, השארת לנו זיכרונות שילוו אותנו כל החיים".
גם מיכל, בתו, ספדה לו: "אני אוהבת לקום מאוחר וכל יום ב-11 בדיוק אני מתקשרת לאבא. השיחה די קבועה. בשנים האחרונות כל פעם שלא ישנתי טוב אז גם אתה, והפוך. הצחוק המתגלגל שלך, שאני חושבת שקיבלתי גם, עושה אותי מאושרת. הצחקת את כל המדינה אבל הכי הרבה הצחקת אותי. אני לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל בשלב מסוים הפכת לחבר הכי טוב שלי - מלווה אותי בכל דבק שיכול להצחיק רק אותך ואותי. דיברנו על הכל. אבא, יש לנו כמה תשבצים שלא סיימנו ואני לא יכולה לסיים בלעדיך".
דן שילון, אחיו הגדול: "אני בטוח שזה לא אמיתי ובעוד רגע תוריד את הטלית מהגוף, תסתכל עלינו ותגיד שוב: 'עבדתי עליכם', כשברקע נשמע את המוזיקה של פספוסים. היגון והאבל שלי ושל המשפחה מתגמדים אל מול היגון של המלחמה הארורה הזאת, מול אלפי הפצועים ומאות הנופלים ונופלות במלחמה הזאת שלא רואים לה סוף, כי יש מי שלא רוצה שנראה לה סוף. אח יקר שלי, היו ימים שהשכינה לא כל כך שרתה בינינו אבל אלה היו רעשי רקע קטנטנים לעומת עומק הקשר בינינו. עם מי אוכל לצחוק ביידיש? עם מי אצחק בגששית? אנא אני בא אחריך?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו